(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט חנן מלצר): בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בב"ש [עפ"ג 4910-03-15], בגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על גזר-דינו של ביהמ"ש השלום באשקלון [ת"פ 51953-12-13]. כנגד המבקש ונאשמים נוספים הוגש כתב אישום ביחס למעשים מיניים שביצעו במתלוננת, קטינה, שתחילתם ב"מרחב הוירטואלי" (בתכתובת Whatsapp ושיחות סקייפ). הנאשם הודה והורשע בעבירה של גרם בעילה אסורה בהסכמה. ביהמ"ש השלום גזר על הנאשם 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 7 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש על חומר העונש. מכאן בקשת רשות הערעור. נפסק - דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה עונה על הקריטריונים שנקבעו למתן רשות ערעור, כיוון שהיא אינה מעוררת שאלה משפטית כבדת משקל, או רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לה. אף לא ניכר חשש מפני עיוות דין או אי-צדק שנגרם למבקש. עניינה של הבקשה בחומרת העונש, כאשר הכלל הוא כי לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על חומרת העונש, אלא במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. העונש שנגזר על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים כגון אלה. גם לגוף הדברים דין הבקשה להידחות. עבירות מין המבוצעות במסגרת המרחב "הווירטואלי", פוגעניות לא פחות מעבירות הנעשות תוך מגע "של ממש". בעניין זה אמנם לא קוים מפגש פיזי בין המבקש והמתלוננת, ויחסים נותרו בעולם הוירטואלי, אך הופקו סרטונים קשים עד מאוד מבחינת תוכנם ומבחינת המעשים אותם נתבקשה המתלוננת לבצע.