(פסק-דין, שלום בית-שאן, השופטת אינעאם דחלה-שרקאוי): עניין התביעה בטענה לפרסום לשון הרע ב"פייסבוק", פגיעה בפרטיות והטרדה מינית של הנתבעים 1-2 כלפי התובעת. התובעת טענה כי הנתבע 1 הוא מייסד ומנהל הקבוצה "מרימים את טבריה מהקרשים" שהיתה "שופרו" של הנתבע 1 במאבקו האופוזיציוני נגד ראש העירייה דאז. הנתבע 2 הוא חבר מועצת העיר טבריה ושותפו הפוליטי של הנתבע 1, אשר השתתף באופן פעיל בשיחה בקבוצה. נפסק - 

• בתי המשפט אימצו את תחולת חוק איסור לשון הרע גם על פרסום באינטרנט. יחד עם זאת, קיימת הבחנה בין סוג האתר, טיב ההשתתפות וכיוצא באלה מבחני משנה שביהמ"ש בוחן בכדי להכריע בשאלת תחולת עוולת לשון הרע. לא קיימת מניעה להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים משמיצים באינטרנט, אולם גישת ביהמ"ש העליון היא כי יש להחילם "בשינויים המתחייבים", היינו ליתן את הדעת לפרמטרים נוספים הנוגעים לטיב הפרסום, מהותו, נגישותו, המשקל שהציבור מייחס לו וכיוצא באלה, שלעיתים יש בהם כדי להשפיע את ההחלטה האם הפרסום יהווה לשון הרע, או שמא יש להתייחס לאמור בפרסום כ"זוטי דברים".
• האם פרסום ברשת החברתית שעורר ויכוח ציבורי ער מקים עילת תביעה? הצדדים יצאו מנקודת הנחה כי יש לבחון את הפרסום גופו. קיומה של עילת תביעה בפרסום מהסוג הנדון (ברשת חברתית) אינו נקי מספקות. במקרה זה נראה שדף הקבוצה מטרתו, בין היתר, החלפת דעות, שבו, בלהט הויכוח בין המשתתפים נאמרו דברים קשים אודות האחרים, ובכלל זה התגובות והפוסטים של הנתבע 2.
• הדברים שנכתבו על-ידי הנתבע 2 מהווים לשון הרע. רמיזות מיניות כאלה ואחרות, שתוכנן אף פוגע ומבזה, הכולל תיאורים ציניים ופוגעניים, אינו עניין של מה בכך. התיאורים לא נולדו בחלל ריק והם נועדו לפגוע בתובעת מחמת מעורבותה בפעילות הפוליטית בעיר טבריה.
• התובעת טענה לאחריותו של הנתבע 1 בהיותו מנהל הקבוצה, שידע על הפרסום הפוגעני ולא פעל להסרתו וכן ששיתף פעולה עם הנתבע 2 במסע ההכפשות נגד התובעת. אין חולק והוכח כי הפרסום נעשה בקבוצה שהקים הנתבע 1, ששימש כמנהלה. מתשובות הנתבע 1 עולה כי הוא היה מודע לתוכן הפרסום ואף על פי כן לא פעל להסרתו מהקבוצה. יש לחייב את הנתבע 1, בדין, במידה והפרסום אינו חוסה תחת הגנות החוק. לא עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק והפרסומים אף לא נעשו בתום לב.
• התובעת טענה כי פרסום תלונתה במשטרה מהווה פגיעה בפרטיותה, משום שהתלונה הכילה פרטים אישיים של התובעת. טענתה של התובעת כי ביקשה כי פרטי תלונתה יישארו חסויים לא נסתרה. מאידך, הנתבעים לא ציינו כי ניתנה לנתבע 2 רשות מכל גורם שהוא, לרבות המשטרה, לפרסם את פרטי המתלוננת ופרטי תלונתה ברבים. הנתבע יכל ליידע את הציבור הרחב על סגירת התלונה נגדו על-ידי פרסום החלטה זו בלבד, ללא פרסום התלונה עצמה בקבוצה. יש לקבל את טענת התובעת על פגיעה בפרטיותה בעקבות פרסום פרטיה האישיים הנוגעים לתלונתה.
• אין לקבל את טענות התובעת כי הפרסומים (לרבות כינוייה כמי שעוסקת "במקצוע העתיק בעולם" וכן "בתולה ענוגה וחסודה") מהווים הטרדה מינית, שמשמעה בסעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית. אמנם הפרסום מהווה לשון הרע ופגיעה בפרטיות הנתבעת, אך המקרה אינו עונה להגדרה של הטרדה מינית. 
• לעניין שאלת הנזק, עסקינן בסדרת פוסטים/תגובות שהתייחסות לתובעת. דברי לשון הרע היו בוטים במיוחד. לא הוכחה אמיתותם ולא הוכח כי הם תרמו לשיח הציבורי מאומה. הפרסום זלג במכוון לפרטים האישיים של התובעת, כאשר השימוש שנעשה בתלונתה במשטרה היה בכדי לפגוע בה וללעוג לה. הפרסום אף לא הוסר על אף פנייה בעניין. יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין העוולות לעיל. הנתבעים אף ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 6,250 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 5,265 ש"ח.