(החלטה, שלום י-ם, השופטת קרן אזולאי): בקשת הנתבע להעניק לו חסינות מכוח סעיף 7א לפקודת הנזיקין. הנתבע מועסק באגף לקידום עסקים בעיריית י-ם. התובעים מפעילים מספר מסעדות בי-ם. הנתבע פרסם בעמוד האישי שלו ב"פייסבוק" דיווח על תוצאות הליך הצעות מחיר לאספקת שירותי קייטרינג ל"ערב פסטה" שביקש אגף הספורט בעירייה לקיים במסגרת אירועי מרתון י-ם. במסגרת הפרסום התייחס הנתבע לשיקולי הוועדה בבחירתה, תוך שהוא מתייחס ספציפית לתובעים. התובעים טענו כי הפרסום מהווה לשון הרע כלפיהם. הנתבע טען כי יש להכיר בפעולתו בפרסום הדברים כחוסה תחת החסינות הניתנת לעובדי ציבור במסגרת מילוי תפקידם. העירייה, שצורפה כמשיבה לבקשה, התנגדה וטענה כי לא מתקיימים התנאים להכרה בחסינות הנתבע. נפסק - 

• לשם בחינת השאלה האם עומדת לנתבע חסינות דיונית מפני התביעה, יש לבחון שני עניינים. ראשית, יש לבחון האם הנתבע הוא עובד רשות אשר פעל תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני בעת שפרסם את הפרסום מושא התביעה. שנית, יש לבחון האם התקיים אצל הנתבע היסוד הנפשי של כוונה לגרום נזק או של שוויון נפש לאפשרות גרימתו. 
• עובד רשות ציבורית שפעל תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני - העירייה לא חלקה על היות הנתבע עובד הרשות המקומית ולא חלקה על כך שהוא ממלא תפקיד שלטוני. היו אלה התובעים שחלקו על כך. די היה בכך שהעירייה ראתה בנתבע עובד הרשות כדי לדחות את טענת התובעים בעניין זה. אלא שגם לגופם של דברים יש לדחות את הטענה. אין כל אינדיקציה לכך שהנתבע פעל בתפקידו במתכונת קבלנית ולא עולה מסקנה כזו ממסמכי המכרז שמכוחו זכה התובע במשרתו.
• האם הפרסום בוצע במסגרת מילוי תפקידו של הנתבע? התשובה לכך חיובית. לצורך כך בחן ביהמ"ש את תוכן הפרסום, אמצעי הפרסום ועצם הפרסום. מכלול הנימוקים המפורטים להלן מוביל למסקנה כי מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 7א, לפיו הפרסום בוצע תוך כדי מילוי תפקידו של הנתבע.
• תוכן הפרסום - הפרסום התייחס לאירועים שליוו את היוזמה לערוך "ערב פסטה" למשתתפי המרתון. הפרסום עוסק בעניינים הנוגעים לתפקידו של הנתבע בעירייה. העירייה לא חלקה על כך שהמידע העומד ביסוד הפרסום הגיע לנתבע מתוקף תפקידו. הגם שהפרסום כולל נימה אישית, היא רק חלק ממנו. גם החלק ה"אישי" של הפרסום אינו מתייחס לחייו האישיים של הנתבע, אלא נוגע ישירות לתפקידו. 
• אמצעי הפרסום - הפרסום בוצע בעמוד הפייסבוק האישי של הנתבע. דומה כי בעידן המודרני מיטשטש קו הגבול שבין התחום הפרטי למקום העבודה. לעירייה עומדת זכות לנהל את מערך הפרסום שלה באמצעות הדוברות ולבחור איזה פרסומים יחייבו אותה. אפשר שייקבע במקרים מסוימים כי פרסום בדף פייסבוק פרטי, כשהדבר מנוגד להנחיות או לנהלים, אינו מהווה מעשה שנעשה תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני. זה לא המקרה כאן.
• הנתבע לא קיבל הנחיה ברורה בהקשר האמור. הנתבע טען כי נהג בעבר לפרסם פרסומים שונים הנוגעים לעבודה במסגרת עמוד הפייסבוק הפרטי שלו וכי גורמים עירוניים אף עודדו אותו לעשות כן. טענותיו לא נסתרו. מדיניות העירייה בעניין זה היתה עמומה ולא ברורה. הנתבע לא הונחה באופן ברור להימנע מפרסומים בפייסבוק. משכך, על רקע הפרשנות הרחבה שיש ליתן להוראות המקנות חסינות לעובדי ציבור, צריכה עמימות זו לפעול לטובת הנתבע.
• האם עצם הפרסום מהווה חריגה ממילוי תפקידו של הנתבע? העירייה טענה שהנתבע פעל בניגוד לנהלי המשמעת של העירייה, האוסרים על עובדי עירייה, בין היתר, לפרסם דברים הקשורים לתפקידם. אין די בנהלי המשמעת, בנסיבות המקרה, כדי לקבוע כי הפרסום היווה חריגה ממילוי התפקיד. הנתבע העיד כי הנהלים אינם מוכרים לו והעירייה לא הציגה ראיה שיש בה להעיד על כך שנהלי המשמעת הובאו לידיעת העובדים בכלל והנתבע בפרט. 
• לא הובהר אם פרסום באמצעים שונים היווה תפקיד "מכללא" של הנתבע או אמצעי במסגרת ביצוע תפקידיו של הנתבע. טיבו המדויק של התפקיד לא הובהר בהליך. הנתבע פרסם בפועל את פעילות האגף מספר פעמים ולא התבקש לחדול מכך. לא ניתן לשלול את ההנחה לפיה הפרסום, גם אם לא היה קבוע כאחת מהגדרות התפקיד, היה אמצעי לביצוע התפקידו. 
• שאלת היסוד הנפשי - בחינת נסיבות העניין מעלה כי לא הונחה אינדיקציה המלמדת על כך שהנתבע פעל מתוך יסוד נפשי של כוונה לגרום לתובעים נזק או מתוך אדישות לעצם גרימתו, או כי פעל מתוך מניע אישי להתנכל לתובעים באופן אישי.