(החלטה, שלום חיפה, השופטת כאמלה ג'דעון): התובעים עוסקים באירוח וארגון טיולים, לרבות טיולי ג'יפים לגאורגיה. הנתבע הוא בעליו ומנהלו של אתר המרכז מידע על טיולי ג'יפים בארץ ובחו"ל. בשנת 2012, במסגרת שיח שהתנהל באתר הנתבע, פרסם משתמש באתר שני פרסומים פוגעניים ביחס לתובעת 1 (החברה). פרסומים אלה עוררו שיח באתר וגררו תגובות שליליות על החברה. התובעים הגיעו להסדר עם המשתמש שפרסם את הדברים, שכלל גם את הסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר. התובעים פנו אל הנתבע בדרישה להסרת הפרסומים, אך זה סירב לעשות כן. בקשת התובעים למתן צו עשה זמני להסרת הפרסומים התקבלה בהיעדר התייצבות מטעם הנתבע, אך האחרון הסיר את הפרסום רק לאחר שהתובעים הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש. בתביעתם, טענו התובעים כי הנתבע נתן במה פומבית לפרסומים הפוגעניים ולא שעה לדרישתם להסרתם. הנתבע טען, בין היתר, כי האתר משמש פורום חופשי לחילופי דיעות וכי דיני לשון הרע לא חלים עליו בנסיבות המקרה. נפסק - 

• לא יכולה להיות מחלוקת, בעיני האדם הסביר, כי בפרסומים של המשתמש, בהם כינה את התובע כאדם שלוקח כספים במרמה, יש כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות, ולבזותם בשל מעשיהם ולפגוע בפרנסתם, ומשכך הם מהווים לשון הרע לפי ס' 1 לחוק איסור לשון הרע.
• בכדי לצאת ידי חובת הוכחת טענת "אמת דיברתי", היה על הנתבע להוכיח כי הכספים שנגבו על-ידי התובעים מהמשתמש הוצאו ממנו במרמה ושלא כדין. הנתבע לא הביא ולו בדל ראיה להוכחת הטענה ואף לא זימן את המשתמש, אשר פרטיו היו ידועים לו, למתן עדות. גם הטענה כי הפרסומים הפוגעניים הם בגדר הבעת דעה, דינה להידחות.
• הנתבע טען כי ביחס לפרסום באמצעות "פורום" אינטרנטי, שתכליתו היא השמעת ביקורת על-ידי המשתתפים, חיובית או שלילית, ראוי לייחס משקל רב יותר לחופש הביטוי. אין לקבל עמדה זו. חופש הביטוי ושמירה על השם הטוב הם שני ערכים מוגנים, שנקודת האיזון ביניהם נקבעת לפי שיקולים ערכיים ולא שיקולים טכנולוגיים. אין הצדקה עניינית ו/או חברתית ו/או תרבותית להפר את נקודת איזון זו כשעסקינן בפורום אינטרנטי המדומה ל"כיכר העיר". מה שמהווה בהגדרה לשון הרע ב"פרסום" רגיל, יהווה לשון הרע גם בפרסום אינטרנטי.
• האם מוטלת על הנתבע, כמנהל האתר, בנסיבות המקרה, אחריות נזיקית בגין הפרסומים? ככלל, בתי המשפט לא שללו, במקרים המתאימים, את האפשרות להטיל על מפעילי אתר באינטרנט אחריות נזיקית לפרסומים מפרי חוק שהועלו על-ידי צדדים שלישיים באתר. המחלוקת שנתגלעה ביחס לסוגיה זו בערכאות הדיוניות השונות, בהקשר של חוק איסור לשון הרע, אינה רלוונטית למקרה זה שכן אחריות הנתבע קמה מכוח עוולת הרשלנות. עוולה זו באה לידי ביטוי בהימנעותו של הנתבע מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר, חרף דרישת התובעים לעשות כן. 
• הוכח כי התובעים פנו אל הנתבע בדרישה להסרת הפרסומים, אולם האחרון סירב להיענות לדרישתם. כשנישאל כל כך בחקירתו, ניתנו על-ידו תשובות סותרות. הנתבע אישר בעדותו כי עמדה בפניו היכולת הטכנית להסיר את הפרסומים הפוגעניים, כפי שנעשה על-ידו בדיעבד. להבדיל ממעורבות פסיבית בהעלאת הפרסומים לראשונה באתר על-ידי המשתמש, בפנינו מעורבות אקטיבית מצד הנתבע להמשך העוולה של פגיעה בשמם הטוב של התובעים והימנעות מלנקוט באמצעים יעילים ו"זולים" למניעת המשך הפגיעה.
• התקיימו בנסיבות המקרה שלושת המבחנים להטלת אחריות נזיקית על הנתבע: א. מבחן הידיעה בפועל - הוכח כי הנתבע היה מודע לקיום הפרסומים הפוגעניים באתר; ב. מבחן ודאות הפגיעה - הנתבע ידע ו/או היה אמור לדעת, כמו כל אדם סביר, כי הפרסומים עלולים לפגוע בשמם הטוב ובפרנסתם של התובעים; ג. הוכח כי לנתבע היתה היכולת והשליטה להסיר את הפרסומים הפוגעניים וכי במאמץ סביר יכול היה למנוע את המשך הפגיעה בתובעים, אך הוא בחר לא לעשות כן.
• יש לקבוע כי הנתבע עוול במחדלו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות, עת סירב להסיר את הפרסומים הפוגעניים לאחר קבלת דרישת התובעים. משכך, עליו לפצותם בגין הנזק שנגרם להם עקב מחדל זה. האמור במסמך "כללי האתר" אף הוא מטיל חובה על הנתבע להסיר פרסומים מפירי חוק באתר והימנעותו מכך מחזקת את המסקנה בדבר התרשלותו במילוי תפקידו כמנהל האתר.