(פסק-דין, שלום חיפה, השופט אהרון שדה): תביעת לשון הרע. התובע הוא בעליה ומנהלה של מכללת "קואצ'רס סקול". התובע טען כי הנתבע החל ללמוד במכללה והפסיק את לימודיו לבקשתו. המכללה הסכימה להפסקת הלימודים כנגד תשלום 40% משכר הלימוד. הנתבע ביקש החזר גבוה יותר. התובע טען כי למרות מכתב התראה שנשלח לנתבע, החל האחרון במסע הכפשות של התובע ועסקיו. הנתבע טען לאמת בפרסום וכי החליט לפרסם את שקרה לו, בין היתר מבחינת התנהלות המכללה והשוני בין שהובטח לו לבין שקיבל בפועל. נפסק -

נקודת המוצא של הנתבע בעייתית. מדובר באדם שהחליט ללמד לקח ולפגוע במודע במכללה וכפועל יוצא בעומד בראשה. התובע טען כי בשם חופש הביטוי היתה זו זכותו להביא את מחדלי ועוולות התובע והמכללה לידיעת כולי עלמא. הוא ידע היטב כי הדברים חמורים ועלולים לפגוע והשתמש בעניין זה כדי להשיג את מבוקשו: החזרת מלוא שכר הלימוד. יש להניח שאם התובע היה נעתר לדרישותיו, הנתבע לא היה מנצל את חופש הביטוי והיה מוחל על "הזכות הגדולה" לעדכן את הציבור בדבר מחדלי וחסרונות המכללה והתובע. מסקנה זו נגזרת מהחומר שבתיק. אין לנו עניין בלוחם למען חופש הביטוי, אלא בשימוש בזכות זו כדי להשיג הישג כספי. אם לא הזכות "הגדולה" ליידע את הציבור היא שהניעה את התובע לנצל את הבמה האינטרנטית הרלבנטית כדי לנגח את המכללה, אזי מידת האהדה לזכות חופש הביטוי הולכת ומצטמצמת וכבר נפסק כי גם בזכויות העומדות לאדם, יש לעשות שימוש בתום לב ובזהירות. התובע ניצל את זכות הגישה לערכאות (הגיש תביעה קטנה) ונשאלת השאלה האם באמת היה צורך גם ב"חיסול חשבונות" מעל לדפי האינטרנט?

לא מדובר בפוסט מקרי בפורום בודד, בו הנתבע עונה לשאלה ומדגיש כי מדובר בהתרשמותו האישית. מתוך הפרסומים, תכיפותם ומועדם עולה תמונה של רצון לפגוע והנתבע היה מודע היטב לנזק התדמיתי ולחומרתם הפוטנציאלית של הפרסומים ומכל מקום לא כופר בכך אך טוען כי הדברים הינם אמת. הפרסומים אינם "הבעת דעה" אלא קביעת עובדות. אין באילו מהפרסומים דעה או תחושה סובייקטיבית ששיתופן עם הציבור ברוב המקרים לא ייחשב כלשון הרע, או שתעמוד למפרסם הגנה. בפרסומים נשוא תיק זה יש קביעה נחרצת של עובדות ולכן יש להראות כי העובדות נכונות. יש לקבוע כי הפרסומים הם קשים ומזיקים, העלולים לפגוע בעסקו של התובע ולכן מדובר ב"לשון הרע" לפי סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע. יש להתמקד רק בשאלת קיומת ההגנה של "אמת דיברתי" ביחס לפרסומים. לא הוכחה ההגנה ביחס לפרסומים. לא ניתן לראות בפרסומים כ"פרסום אחד". ניחא אם היה מדובר בשרשור מתגלגל בפורום אחד, אלא שכאן היתה פניה למספר אתרים ופורומים שאינם מהווים "לוח מודעות" אחד והפניה היא לכאורה לקהלים שונים הפוקדים את אותם אתרים. מדובר באותו נוסח או כמעט בנוסח זהה המופיע בכמעט כל הפרסומים. מעבר לפרסום באתרים נעשה פרסום גם באמצעות מצגת מושקעת באתר יו-טיוב. כוונת הנתבע לא היתה להגביל את הפרסום, אלא לגרום להפצתו הרחבה גם בקרב מי שלא נחשף לאתרים בהם פרסם. באשר לגובה הפיצוי, כאשר מדובר בפרסומים אינטרנטיים, מערכת השיקולים מורכבת ודינמית והפסיקה והחקיקה אינן מצליחות לעמוד בקצב ההתקדמות של עולם המידע והשיתוף במרשתת. הנתבע ישלם לתובע סך של 13,000 בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.