(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, הרשמת אושרית הובר היימן): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 10 הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. ההודעות נשלחו לאחר שהתובע פנה לנתבעת בדוא"ל חוזר וביקש את הסרתו. הנתבעת הכחישה את טענות התובע ובין היתר טענה כי הפרסומים הם בעלי מסר שירותי וייעול תהליכים וכי אינם פרסומיים. נפסק - יש לדחות את טענת הנתבעת ביחס לאופי הפרסומים. אין הצדקה להדיר ממסגרת החוק הודעות שמטרתן להגיע לתודעת הלקוח, לשמר את הלקוח וליידע אותו על שירותים נוספים שהנתבעת מציעה, חלקם בתשלום וחלקם לא. הנתבעת לא היתה טורחת לשגר הודעות כה רבות ומגוונות אם לא היתה גלומה בכך תועלת כלכלית עבורה. שימור הלקוח ועידודו להמשיך ולהעמיק את הקשר המסחרי-עסקי עם המציע הוא אינטרס כלכלי מובהק ואמצעי שיווק לכל דבר ועניין. מטרה זו נכללת בהגדרת החוק וההודעות שנשלחו לתובע מהוות "דבר פרסומת". הנתבעת טענה כי התובע נרשם לשירות בכתובת הדוא"ל שלו ובכך אישר והסכמים לקבל דיוור פרסומי. יש לדחות את טענת הנתבעת כי בעצם רישומו לשירות אישר התובע משלוח תכנים פרסומיים. התובע עשה את מה שנדרש כדי להירשם לשירות עליו הוא משלם. כתובת שנמסרה לנתבעת במהלך הרישום לשירות ספציפי אינה מקנה לנתבעת אפשרות לעשות בה שימוש חופשי, בהיעדר הודעה כי הפרטים ישמשו להעברת תוכן פרסומי. על הנתבעת היה להראות קבלת "הסמכה מפורשת מראש" של התובע לקבלת הודעות פרסומיות וכך לא עשתה. הנתבעת לא היתה רשאית לשגר את ההודעות ששיגרה לתובע. אין לקבל את דרישת התובע לפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק עבור כל הודעה. יש להביא בחשבון כי הנתבעת לא כתבה כי מדובר בפרסומת בשורת התוכן של ההודעות ולא אפשרה בקשת הסרה באותו אופן בו שוגרה ההודעה. עם זאת, הנתבעת מאפשרת הסרה באמצעות קישור לאתר האינטרנט שלה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 5,000 ש"ח.