(פסק-דין, שלום נצרת, השופט שכיב סרחאן): תביעת לשון הרע. הנתבעים, חברי המושב בית יוסף, עמדו בראש המבקרים ביחס לתפקוד ועד האגודה השיתופית והוועד המקומי של המושב. בנוסף לפנייה בתלונות לרשויות המוסמכות, הם פתחו קבוצת חברים סגורה בפייסבוק בשם "נלחמים על בית יוסף", שעניינה בהתנהלות במושב. עניין התביעה בפוסטים וסטטוסים שפרסמו הנתבעים בקבוצת הפייסבוק בחודש אוגוסט 2013. התובע טען כי הפרסומים מהווים לשון הרע כלפיו. התובע היה חבר בוועד המקומי, אך לא בוועד האגודה. נפסק -

• לעיתים המשפט נדרש למצוא את האיזון העדין, החוקי והחוקתי, שבין שני ערכים חוקתיים שיכולים להתנגש ביניהם: הזכות לשם טוב מחד וחופש הביטוי מאידך. במקרה הנידון, התובע לא הוכיח כדין את עילת תביעתו ודינה להידחות.
• ראשית, התובע נהג בחוסר ניקיון כפיים משווע. הוא לא הציג לביהמ"ש את הפוסטים והתגוביות האותנטיים שפורסמו בפייסבוק בתקופה הרלבנטית. לתובע אין חשבון פייסבוק והוא לא היה חבר בקבוצה הרלבנטית. בתו הורידה את הפוסטים מהאתר שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי התובע. אין מדובר בפוסטים ובתגוביות שלמים, מדויקים וקריאים. הפוסטים הוצגו באופן סלקטיבי ואחר שביתו של התובע ערכה אותם בצורה מגמתית.
• שנית, מעורבות הציבור והשתתפותו הפעילה בשיח הציבורי בנושאים של חברה, דת ומדינה, נותנת לגיטימציה לדמוקרטיה בכלל ולמוסדות ורשויות המדינה הדמוקרטית בפרט. כמו הדוא"ל, המארג הכלל עולמי (WWW) והמסרון, הם כלים יעילים בהגברת הפעולות המשותפות, במיוחד בקרב האזרחים הצעירים. ברחבי העולם, אנשים משתמשים באינטרנט בדרכים שונות לשם השגת מידע, קבלת שירותים שונים והשתתפות בדמוקרטיה. הדמוקרטיה האלקטרונית קיימת היום בכל רחבי העולם.
• טכנולוגיית המידע יצרה מודל חדש של תקשורת לא פורמאלית שההומור, הסאטירה והפארודיה תופסים בה מקום מרכזי. הסאטירה היא למעשה יצירה ספרותית שעלילתה חושפת את המציאות החברתית והמדינית באור נלעג ומגוחך. הסאטירה האינטרנטית היא ביטוי לביקורת ספרותית, חברתית, פוליטית בעידן המודרני הדיגיטלי. יש לה מקום של כבוד בדמוקרטיה האלקטרונית. היא "העיתונות החדשה" במאה העשרים ואחת. היא "כיכר העיר" החדשה.
• במקרה דנן, הפוסטים והתגוביות שפורסמו בפייסבוק הם למעשה פרסומים סאטיריים אינטרנטיים, במרחב הציבורי, המפרסמים, מבקרים ותוקפים את תפקודם והתנהלותם של מוסדות המושב. אכן, תוכן ודרך ניסוח חלק מהפרסומים האמורים הם גסים, וולגריים ואירוניים, וכוללים, פה ושם, כינויי גנאי לאדם/גוף הציבורי מושא הפרסום, אך אין בכך כל רבותא. עניין לנו בפרסומים סאטיריים בפייסבוק, שמהווה "כיכר העיר" החדשה של חברי המושב לשם הבעת דעות על התנהלות מוסדות המושב, כשאין כל כוונה לפגוע במישהו. בתו של התובע וכלתו היו חברות בקבוצה הסגורה ופרסמו הכחשות ותגוביות מתאימות. זכותם החוקתית של הנתבעים לחופש ביטוי בספירה הציבורית-אינטרנטית היא על העליונה.
• שלישית, בדיקה פרטנית של הפרסומים מראה בעליל כי התובע לא הוכיח כדין זכות תביעה אזרחית בשל לשון הרע. התובע מעולם לא היה חבר ועד האגודה של המושב ובמועדים הרלבנטיים היה חבר הוועד המקומי.
• רביעית, אכן עלילותיהם של הפרסומים הסאטיריים חושפות מציאות חברתית במושב באור נלעג, בוטה ומגוחך. אין בכך כל רבותא. הפרסומים לא חרגו ממתחם הזכות החוקתית של הנתבעים לחופש ביטוי. מדובר בפרסום בזירה הציבורית, המהווה ביקורת לגיטימית, חוקית ומוגנת על מעשיהם ופעילויותיהם של מוסדות המושב. ככלל, מדובר בביטויים סאטיריים מותרים, ציבוריים, לגיטימיים ומוגנים, שפורסמו בפייסבוק. הביקורת מופנית כלפי חבר בני אדם שאינו תאגיד, בקשר לפעילותו הציבורית בעיקר. המציאות העובדתית שנחשפה בפרסומים הוכחה כדין והביטויים הסאטיריים שבהם, כשלעצמם, אינם פוגעים באמיתותם. היה בפרסום עניין ציבורי והנתבעים חוסים תחת כנפיה של הגנת האמת בפרסום.