(החלטה, שלום עפולה, השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד): בקשת התובע למתן צו מניעה זמני האוסר על פרסומים עתידיים בעיתון וכן להסיר פרסומים קיימים מאתרי אינטרנט ומפייסבוק. המבקש הוא עו"ד. המשיבים הם מו"ל של העיתון "עובדה" ועורכיו. המבקש טען כי פרסומי המשיבים, בנוגע למבקש, בעמודי הפייסבוק שלהם ובעיתון (באינטרנט ובדפוס) הם בבחינת לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרת זכויות יוצרים. עוד נטען כי חלק מהפרסומים אסורים בפרסום כיוון שהם מתארים פרטים חסויים של דיונים בביהמ"ש לענייני משפחה ובביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד. המשיבים טענו להיעדר סמכות עניינית, כיוון שמדובר בסעד שלא ניתן לאמוד בכסף. בנוסף, המשיבים טענו כי אין להיעתר לבקשות בטרם התבררה התביעה לגופה ובטרם נקבע כי הפרסומים מהווים לשון הרע, וכי בשלב מקדמי זה אין להעדיף את הזכות לשם טוב על פני חופש הביטוי. לטענתם, המבקש חסר תום לב כיוון שהוא עצמו פרסם באתר שלו את הפרסומים והביא להרחבת תפוצתם. נפסק -

לביהמ"ש יש סמכות עניינית לדון בתביעה זאת בהתאם לחוק איסור לשון הרע המסמיך בתי משפט לתת סעדים של צווי עשה ואל תעשה. בבקשות כגון אלו בית המשפט שוקל מחד גיסא את הנזק שגורם הפרסום לשמו הטוב של המבקש ומאידך גיסא את זכות המשיב להתבטא בחופשיות, הכול תוך התחשבות בהשלכות הציבוריות של ההחלטה. בתביעות לסעדים זמניים מוצב בפני המבקש רף גבוה שבו עליו להוכיח סיכוי לזכות בתביעה שתוגש כנגד המפרסם, ושהמפרסם לא יוכל להיאחז בטענות הגנה ממשיות. נדחתה בקשת המבקש ביחס לחמשת הפרסומים הראשונים, משום שלא נתקיימו שני החריגים שבהתקיימותם יינתן צו למניעת הפרסום או להסרתו: לא הוכח על ידי המבקש היעדר עניין ציבורי ולא הוכח על ידיו כי למשיבים לא תהיינה כל טענות הגנה או כי הגנתם תהייה הגנת סרק. המבקש עצמו אף פעל בחוסר תום לב כשהעלים מעיני ביהמ"ש את העובדה כי הוא עצמו העלה בדף הפייסבוק שלו את מרבית הפרסומים של העיתון וסרטונים שבהם ניסה לתקוף את מהימנות העיתון. נדחתה טענת המבקש לעניין הפרת זכויות יוצרים. ביחס לפרסום השישי, נדחתה טענת המבקש לחיסיון הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין. התקבלה בקשתו להסיר את הפרסום אודות הסכסוך המשפחתי שבינו לאביו שמתנהל בביהמ"ש לענייני משפחה, כיוון שעל פי חוק, דיונים כאלה מתנהלים בדלתיים סגורות ופרסומם מותנה בקבלת רשות ביהמ"ש. ניתן צו האוסר על הנתבעים לפרסום עתידי על אודות הסכסוך בין התובע למשפחתו. נקבע כי טענות המבקש בנוגע להיעדר תעודות עיתונאי מצד המשיבים והיעדר רישיון לעיתון ראויות להתברר בהליך העיקרי, ובכל מקרה אפילו יתבררו כנכונות, אין בכך כדי לשנות את המסקנות שלעיל.