(פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שינמן): ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בראשל"צ [תא"מ 29454-01-12 שדה נ' גלברד]. המערער פרסם מאמר בשם "שקרי השואה" באתר המשיבה 3 (מחלקה ראשונה - News One), בהסכמת המשיב 2 (מנהלה ובעליה של המשיבה 3). במאמר הובאו דעותיו של המערער ביחס לאירועים היסטוריים המתייחסים גם לתקופת השואה. המערער טען כי המשיב 1 פרסם תגובות למאמר המהוות לשון הרע. המערער פנה למשיבים 2-3 ודרש את הסרת התגובות הפוגעניות ונענה כי אלו יוסרו רק כנגד הסכמתו להסרת המאמר במקביל. המערער סירב לכך. ביהמ"ש השלום מצא כי הביקורת שהעביר המשיב 1 על המאמר חוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע, הואיל והיא בגדר ביקורת על יצירה ספרותית שהמערער פרסם ברבים. באשר לתגובות המשיב 1 המתייחסות באופן אישי למערער, קבע ביהמ"ש כי הן אינן חוסות תחת הגנות החוק וכי על המשיב 1 לפצות את המערער ב- 3,000 ש"ח. ביהמ"ש השלום דחה את התביעה נגד המשיבים 2-3 וקבע כי יש לראות במערער כמי שלא עמד בחובתו להקטנת הנזק, שעה שסירב להצעה להסרת התגובות והמאמר במקביל. עוד נקבע כי החלטת המשיבים 2-3 להתנות את הורדת התגוביות בהורדת המאמר אינה חורגת ממתחם הסבירות. מכאן הערעור. נפסק - 

• דין הערעור בעיקרו להידחות. הערעור התקבל באופן חלקי אך ורק לעניין גובה הפיצוי בו חוייב המשיב 1 (הפיצוי הוכפל ל-6,000 ש"ח).
• הערעור ביחס למשיב 1. ביהמ"ש קמא קבע כי המערער לא הוכיח כי בפועל נגרם לו נזק מוגדר עקב הפרסומים והמערער לא ערער על כך. ביהמ"ש קמא חייב לפיכך את המשיב 1 בפיצוי המערער בסך 3,000 ש"ח בהתבסס על פסיקה על דרך האמדן, בגבולות הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק. יש להתערב בגובה הפיצוי שקבע ביהמ"ש קמא.
• בעת קביעת הפיצוי יש לתת את הדעת גם לעובדה שהתבטאויותיו של המשיב 1 נעשו במסגרת תגוביות (טוקבקים) לכתבה שפרסם המערער באינטרנט. בעידן המודרני, חופש הביטוי מקבל הגנה רחבה יותר כשמדובר בחופש ביטוי באינטרנט. הרשת משמשת במה להתבטאויות חופשיות וספונטניות, על כן, חופש הביטוי המותר הינו מעבר לגבולות המוכרים משכבר הימים. בכך, מאפשרת הרשת התפתחות שיח מפוזר לכל הגולשים, היכולים להתבטא באופן עצמאי ולממש את זכותם לחופש הביטוי.
• ניתן גם להבין את אמירותיו של המשיב 1 על רקע כלל נסיבות העניין, כגון העובדה שגם המערער לא חסך בהתבטאויות קשות ופוגעות במאמר עצמו וכי כל שביקש המשיב 1 היה להביע סלידה מדעותיו ואמירותיו של המערער והוא עשה זאת באמצעות ביטויים שהם לכאורה קשים ופוגעניים. בנוסף, יש לתת את הדעת לכך שדברי המשיב 1 נאמרו כתגובה למאמרו של המערער, כאשר למערער עצמו היתה אפשרות להגיב על הדברים (והוא אף פעל כך) ויש בכך כדי להקהות במידת מה מעוקצם של הדברים.
• לאור העובדה כי מדובר בתגוביות באינטרנט, שנכתבו כתגובה למאמרו החריג של המערער, צדק ביהמ"ש כשסבר שאין לפסוק לטובת המערער פיצוי סטטוטורי בשיעור המקסימלי, אלא בשיעור המינימליסטי. יחד עם זאת, לאור אופיין של אמירות המשיב 1 שהוכרו כלשון הרע ובהעדר התנצלות מצדו, הסכום שנפסק בביהמ"ש קמא נמוך בנסיבות המקרה ויש להכפיל את גובה הפיצוי להעמידו על סך כולל של 6,000 ש"ח. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא שלא מצא לתת צו להוצאות.
• הערעור ביחס למשיבים 2-3. לאחר ישיבת קדם המשפט המשיבים 2-3 הסירו מהמרשתת את המאמר והתגוביות. עיקר הטענות בערעור מתמקדות בכך שהמשיבים הפרו חוזה כלפיו משהסירו את המאמר ועוד. טענות אלו כלל לא היו בבסיס התביעה והמערער לא ביקש לתקן את תביעתו לאחר הסרת המאמר. תביעת המערער מול המשיבים 2-3 התבססה על עוולת הרשלנות ועוולת לשון הרע, בהתבסס על על המצב העובדתי לפיו המערער פנה למשיבים בבקשה להסיר את התגוביות וסירובם לעשות כן. טענות המערער כלפי המשיבים על הפרת חוזה מהוות הרחבת חזית אסורה. גם אם היה נקבע כי יש בהסרת המאמר משום הפרת חוזה, היה על המערער להוכיח את נזקיו, שכן הוא זכאי לפיצוי סטטוטורי בעילה חוזית ונזק כזה לא הוכח.
• יש לדחות גם את טענת המערער ביחס לכך שביהמ"ש קמא דחה את תביעתו מול המשיבים בנוגע לעוולת הרשלנות. גם לו היו מתקבלות טענות המערער, הרי ממילא יש לדחות את טענת הרשלנות בהיבט של רכיב הנזק, משלא הוכח נזק. היות ואחד מרכיבי עוולת הרשלנות הוא קיומו של נזק, ומשכשל המערער בהוכחת רכיב זה, ממילא לא ניתן היה לקבל את תביעתו באותו עניין, גם אם היתה מתקבלת טענתו כי אין לחייבו בנטל הקטנת הנזק.
• ביחס לעוולת לשון הרע, סירוב המשיבים להסיר את התגוביות (באותה העת וכל עוד לא נקבע שהן בגדר לשון הרע) בהתחשב באופיו של המאמר, בהתחשב בכך שמדובר בתגוביות באינטרנט ובכך שביכולתו של המערער לפרסם תגובות מטעמו לאותן תגוביות (כפי שאף עשה בפועל), היה לגיטימי וסביר בנסיבות העניין. אין בקביעה זו כדי להכשיר את הדרך בה נקטו המשיבים, כאשר התנו את הסרת התגובות הפוגעות בהסרת כל המאמר כתנאי לכך. לו היה המערער מוכיח כי במועד בו דרש להסיר את התגוביות, ידעו המשיבים כי מדובר באמירה שהיא בגדר לשון הרע, ייתכן כי דרישה כזו (להסרה הדדית), היתה נחשבת לדרישה לא לגיטימית ואסורה, בהיבט החוזי. אין צורך להכריע בטענת המשיבים כי סעיף 11 לחוק אינו חל על אתר אינטרנט.