(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט גיא הימן): תביעת ספאם מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת מפעילה מסעדה ווייטנאמית בת"א וצירפה את התובע למאגר לקוחותיה לאחר שהזמין ממנה משלוח. שבעה חודשים לאחר מכן שלחה הנתבעת לתובע 2 הודעות טקסט בהן הזמינה אותו להצטרף למועדון הלקוחות שלה. הנתבעת טענה כי ההודעות לא נשלחו בכוונת זדון וכי אין מדובר בהטרדה וכן כי יש להתייחס לשתי ההודעות כהודעה יחידה, שכן סמיכות הזמנים מעידה על תקלה טכנית, נפסק -

המסרונים שנשלחו לתובע מהווים "דבר פרסומת" כמשמעו בחוק, היות ואין חולק כי מהותו של מועדון הלקוחות ותכליתו היא שמירתו של קשר עסקי עם לקוחות. אפילו הודעות שאינן מבקשות למכור על-אתר מוצר מסוים, אך מעודדות את קיומו של קשר עסקי בין הנמען לשולח, נופלות ברשתו של החוק. טענות ההגנה של הנתבעת לא רק מקוממות, אלא מבטאות אי-הבנה של המצב החוקי ושל כוונתו המובהקת של המחוקק.

כוונת השולח אינה מעלה ואינה מורידה: ספאם הוא מטרד ממשי. הוא מפריע, מציק, גוזל זמן ומריח מניצולו של האחר למטרותייך. מטעם זה אין החוק מתעניין בכוונה או בתוצאות שליחתו של דבר הפרסומת; הנמען אינו נדרש להסיר עצמו מרשימת התפוצה: אין להפוך את היוצרות. אין שאלת ההסרה או אי-ההסרה גורעת מעצם האחריות להפרת הוראות החוק; המוטרד אינו המטריד: הנמען אינו צריך לעמוד באמות-המידה המוסריות, אשר לפתע, משנדרש להגיש כתב הגנה, ראה השולח לאמץ ולהטיף על אודותן לסביבותיו. תהיות בדבר יחסיות (פרופורציות), קנטרנות או טורדנות - יחיל השולח על עצמו ויפה שעה קודם למשלוח; אין ארוחות חינם: את הפרופורציות קבע החוק. במקום שבו נקבע בחוק פיצוי מרבי, ללא הוכחת נזק, בסך 1,000 ש"ח להודעה, בל יופתע השולח אם נמענו לא יסתפק כפיצוי בארוחה.

המחשבה, הנפוצה מדי, כי מן הבחינה העקרונית יש לקפוץ את היד ביחס לשיעור הפיצוי, פן יימצא חלילה תובע "מתעשר" על חשבון הנתבע, עומדת בניגוד חזיתי לתכלית החוק. מ"דואר זבל" מתעשר, ראש וראשונה, השולח. יסוד-מוסד בתיקון לחוק התקשורת הוא בהפקדתם של סוכנים, יעילים מכל רשות אכיפה שהיא, על מימושו ההולם של החוק. אילו נקבע פיצוי זעום, איש לא היה תובע. מה, אפוא, לבתי המשפט כי ילינו על אדם המוכן ליטול על עצמו מלאכה לא פשוטה בעליל של הגשת תביעה, התיצבות בפני ביהמ"ש והתעמתות עם גורם חיצוני, בשעה שכל רצונו היה רצונו להזמין ארוחה? מה להם כי ילינו אפילו על תובעים חוזרים ונשנים, שאין כמותם סוכנים ראויים בשירותו של החוק? אין כל יסוד לקבוע כי בתקרת הפיצוי יזכה רק אותו תובע דמיוני, בנסיבות דמיוניות שלעולם לא תתרחשנה. במקרה רגיל, שבו אין לזכות השולח נסיבות מקלות אשר מצדיקות הפחתה, ראוי הוא לזכות תובעים במלוא הפיצוי האפשרי לפי החוק, בגין כל אחת ואחת מההודעות שנשלחו ביודעין.

יסוד ה"יודעין" מטרתו היא להתמודד עם מקרים בהם, מבלי משים, נשלחה הודעה ואין זה צודק לבוא חשבון עם שולחה. הנטל להוכיח את הדבר הוא על השולח. במקרה זה נשלחו אמנם שתי הודעות, אך הן נשלחו בהפרש של שתי דקות האחת מן השנייה ולאחריהן לא נשלחו הודעות נוספות. מקובלת טענת הנתבעת כי יש להביא עניין זה בחשבון בפסיקת גובה הפיצוי. מאידך, הנתבעת לא טרחה לבדוק עם החברה החיצונית ששכרה מה מקור שליחת 2 ההודעות בזו אחר זו. יש גם לקחת בחשבון כי ההודעות שנשלחו לא כללו אזכור של אפשרות הסרה מרשימת הנמענים. הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,500 ש"ח כפיצוי עבור משלוח ההודעות ועוד 600 ש"ח להחזר הוצאותיו.