(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטת דפנה ברק-ארז): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה [רת"ק 10190-06-14], שדחה את בקשת רשות הערעור של המבקש על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בחיפה [ת"ק 19808-05-13]. צרכן התקשר בחוזה עם חברה לאספקת שירותי אינטרנט, במתכונת המבטיחה מחיר הנחה למשך תקופה קצובה, שלאחריה עולה המחיר. החברה הודיעה לצרכן על סיום התקופה הקצובה ועל עליית המחיר, באמצעות משלוח הודעה לתיבת הדוא"ל שפתחה עבור הצרכן ושעל פתיחה הודיעה לצרכן בתחילת ההתקשרות. האם החברה היתה רשאית לחייב את הצרכן בתשלום חודשי במחיר הגבוה? האם חיוב זה יכול להיות מבוסס על ידיעתו של הצרכן על כך שיחויב במחיר גבוה יותר בתום התקופה הקצובה הראשונה, אפילו לא היה מודע למשלוח ההודעה לתיבת הדוא"ל? נפסק - 

• הדין החל על עסקאות צרכניות לתקופה קצרה במחיר "מבצע" נקבע בסעיף 13א לחוק הגנת הצרכן. תיקון זה נועד להתמודד עם התופעה של החתמת צרכנים על חוזה אטרקטיבי לתקופה קצרה, מבלי שהם מודעים במידה מספקת לאפשרות שהארכתו תעשה במחיר גבוה יותר. הסעיף מורה כי לתנאי בחוזה הקובע כי ההתקשרות בין הצדדים תימשך לאחר מועד סיום ההתחייבות, לא יהיה תוקף (ס"ק (ג)(1)). לכלל האמור נקבעו חריגים ואחד מהם הוא כי לצרכן ניתנה הודעה בכתב על הארכת ההתקשרות (ס"ק (ד)(2)(ב)). סעיף 13א(ד)(2) אינו מתייחס במפורש לדרך משלוח ההודעה, למעט שתהיה זו הודעה "בכתב" ושיפורטו בה "פרטי העסקה".
• דין הבקשה לרשות ערעור להתקבל, בכל הנוגע לחיובו של המבקש בתשלום התעריף הגבוה יותר בתום התקופה הקצובה הראשונה של ההתקשרות. יש לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפיה ויש לקבל את הערעור עצמו בעניין הנוגע לתשלום התעריף הגבוה יותר בתום התקופה הקצובה בלבד. אכן הנזק שנגרם למבקש אינו גדול, אולם עניינו מעורר שאלה עקרונית הנוגעת להתנהלותם של בעלי עסקים מול צרכנים בנוגע ליישום ההוראות המיוחדות בחוק הגנת הצרכן ביחס לעסקאות שנעשו לתקופה קצובה. הבקשה מעוררת את שאלת הפרשנות הראויה לדרישה שעניינה משלוח "הודעה בכתב" לצרכן בגדרי סעיף 13א לחוק.
• השאלה היא האם הודעה הנשלחת לתיבת דוא"ל שנפתחה עבור הצרכן, שאינה משמשת את הצרכן בפועל ושהחברה פתחה עבורו באופן חד-צדדי, עומדת בדרישות הסעיף? באופן בסיסי התשובה לשאלה זו שלילית. כאמור, המשך ההתקשרות במחיר הגבוה יותר מחייב מסירת "הודעה" בכתב. חוק החוזים קובע כי הודעה לפיו תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין. סביר לומר כי שמשלוח הודעה בדרך מקובלת הוא משלוח הודעה לכתובת שידוע כי הצד השני נוהג לעשות בה שימוש או הודיע על כך שהיא משמשת אותו לצורך ההתקשרות.
• לעומת זאת, משלוח הודעה אינו יכול להיחשב מקובל כאשר מדובר בכתובת שלצד השני אין זיקה אליה. כתובת דוא"ל שנבחרה על-ידי צד אחד לעסקה עבור משנהו אינה עומדת בדרישה למסירת הודעה בדרך מקובלת, אלא אם הוא העדיף חלופה זו. זוהי גם הפרשנות המתבקשת להוראות חוק הגנת הצרכן, הקובע חובת יידוע קוגנטית. הודעה כזו צריכה להישלח למקום בו הצרכן מקבל את ההודעה בפועל.
• טענתה העיקרית של המשיבה היא כי הלקוח הסכים לקבלת הודעות בכתובת הדוא"ל שנבחרה עבורו. הטענה מתבססת על סעיף 14 לנוסח ההסכם, שהמכתב שנשלח למבקש מפנה אליו. דא עקא, המשיבה לא הניחה בסיס לכך שהמבקש ראה את נוסח ההסכם או יודע את תוכן סעיף 14. הצעת המשיבה ניתנה למבקש בשיחת טלפון ובה גם התבצע הקיבול שלה. לא הוכח כי בהצעה נאמר שההודעה הנדרשת באשר לעליית המחיר תישלח לכתובת הדוא"ל שנפתחה עבור המבקש. המכתב שנשלח למבקש בעקבות השיחה אינו יכול להוסיף תניות לאותה הסכמה ללא הסכמת המבקש.
• אין די בכך שבאתר המשיבה מופיע נוסח של חוזה אחיד כלשהו, שאליו מפנה המכתב שנשלח למבקש לאחר השלמת ההתקשרות וכולל נוסח מעורפל בכל הנוגע לשימוש בכתובת דוא"ל ייעודית, על-מנת לקבוע שהמבקש הסכים לכך שההודעה אשר יש לתת אותה על-פי דין לצרכן תישלח אליו בדרך זו.
• אף הסעיף עצמו עליו מבקשת להתבסס המשיבה מעלה תהיות באשר לתחומי פריסתו ולפרשנותו הנכונה. קיים קושי ב"הכתבתה" של כתובת למשלוח לצרכן, להבדיל מהצעה לפתוח עבורו כתובת דוא"ל, תוך מתן אפשרות לבחירה בין כתובת זו לכתובת אחרת. התוצאה עלולה להיות שאדם יהיה מחויב לבדוק דרך קבע מספר כתובות דוא"ל כמספר העסקאות שהוא עורך עם ספקים שונים. גם משמעותה של הדרישה לאישור בדבר "מסירתה או העברתה" של הודעת דוא"ל אינה לחלוטין נהירה. המשיבה תשלם למבקש פיצויים לדוגמה בסך 4,000 ש"ח ואת סכום החיובים שגבתה ממנו ביתר.