(פסק-דין, אזורי לעבודה ב"ש, השופט משה טוינה): התובעות הן עובדות לשעבר של עיריית שדרות (הנתבעת). עניין המחלוקת בין הצדדים נוגע לתביעת התובעות לתשלום פיצויי הלנה והוצאות. הרקע לתביעה הוא החלטת הנתבעת להתקין במקום העבודה שעון נוכחות ביומטרי, על-בסיס טביעות אצבע (החל מיוני 2012), כאשר התובעות סירבו לדיווח נוכחות באמצעי זה וביקשו כי הנתבעת תשלם את שכרן לפי דיווחים ידניים שערכו. עד חודש פברואר 2013 שולם שכר התובעות לפי הדיווח הידני ולאחר מכן שולם להן שכר חלקי בדרך של קיזוז מכסת החופשה. בקשתן של התובעות למתן סעד זמני לתשלום שכר על-בסיס דיווח נוכחות, שלא באמצעות השעון הביומטרי, נדחתה על-ידי בית הדין. ערעור על החלטה זו נמחק לאחר שהנתבעת הסכימה לשלם לתובעות שכר לפי הדיווחים הידניים. במהלך יולי-אוגוסט 2013 התפטרו התובעות מעבודתן. נפסק -

הזכות לשכר קמה עם ביצוע העבודה תמורתה זכאי עובד לשכר. זכותו של המעביד היא לנקוט באמצעי משמעת עד כדי פיטורים, לעובד המפר את הוראותיו. מכוח ההבחנה בין הזכות לשכר לבין זכותו של מעביד להבטיח את המשמעת במקום העבודה, אין המעביד רשאי ואין לתת יד לאכיפת המשמעת במקום העבודה באמצעות סנקציה בדמות מניעת שכר. אין מחלוקת על נוכחותן של התובעות בעבודה ועבודתן בפועל, בגינה הן זכאיות לשכר. אכיפת ההוראה לדיווח נוכחות באמצעות השעון הביומטרי (ללא קשר לחוקיות הדרישה), היא פעולה במישור המשמעתי. מכוח ההבחנה לעיל, הנתבעת לא היתה רשאית לאכוף את ההוראה לדיווח נוכחות באמצעות השעון הביומטרי בדרך של מניעת שכר. מנגד, יש לתת ביטוי לעובדה כי הנתבעת פעלה בתום-לב ולהסכמתה לשלם לתובעות את השכר שבמחלוקת במסגרת הערעור על הבקשה לסעד זמני, מבלי להמתין להכרעה שיפוטית. לתובעת נפסקו פיצויי הלנת שכר בסכום גלובלי השווה לשכרן הממוצע.