(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים דנציגר, שהם וברק-ארז): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בב"ש [הפ"ב 43200-10-14], שדחה את בקשת המבקשת למנות בורר שידון בערעור על פסק בורר שניתן בסכסוך המתנהל בינה לבין המשיבים (סביב הזכויות באולם אירועים בדימונה). המבקשת טענה כי טרם חלפו 30 הימים שבהם ניתן להגיש ערעור על פסק-הבוררות, מכיוון שזה הועבר אליה בדוא"ל רק ביום 16.9.2014 ורק ביום 28.9.2014 בוצעה מסירה כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה כאמור, וקבע כי פסק הבורר הומצאה כבר ביום 9.9.2014 ובהעדר עדות לתקלה אלקטרונית, אין לקבל הטענה נגד המצאת פסק-הבורר. נפסק -

ניתנה רשות ערעור והערעור התקבל. מקובלת קביעת ביהמ"ש המחוזי כי פסק הובא לידיעת המבקשת ביום 16.9.2014 לכל המאוחר. אולם, הלכה היא כי המועד האחרון לפנייה לביהמ"ש ייקבע, כברירת מחדל, לפי כלל ההמצאה ולא לפי כלל הידיעה. בנסיבות המקרה, אין חולק שהפסק הומצא למבקשת בדואר רשום רק ביום 28.9.2014. אמנם המצאה בדואר רשום אינה הדרך הבלעדית להמצאת פסק בורר, אך משנמסר הפסק בדרך זו, קובעות הוראות התוספת השנייה לחוק הבוררות כי יש לראות את מועד מסירת הדואר הרשום כמועד מסירת הפסק. לפי כלל ההמצאה, המבקשת לא איחרה בפנייתה לביהמ"ש. לא התקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מכלל ההמצאה לטובת כלל הידיעה.