(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת ד"ר דפנה אבניאלי): תביעה שעיקרה בטענה להוצאת לשון הרע. התובעים הם בני זוג העוסקים במיסטיקה וקבלה. הנתבעים הם מיסטיקנים, העוסקים בתחומי עיסוק דומים לאלו של התובעים. התובעים טענו, בין היתר, כי הנתבעים החלו ב"מסע השמצות" נגדם וכי ביחד הקימו אתר השמצות פיקטיבי באינטרנט בשם "סקרי דעת קהל", בו הופיעו פרסומים שהציגו את התובעים באור שלילי. עוד טענו התובעים כי הנתבעים מפרסמים את תמונת התובע, את כתובתו הפרטית ותוכן מאתר התובע, ללא רשות, וכן כי הם עושים שימוש בשמו של התובע במנוע החיפוש Google, על-מנת לקדם את אתרי הנתבעים. הנתבעים טענו, בין היתר, כי אין לתביעה אחיזה במציאות וכי התובעים הם אלו שפרסמו דברי לשון הרע כנגד הנתבעים וכי לולא פרסומי התובעים בגנותם, לא היו מפרסמים את הפרסומים נשוא התביעה. נפסק -

הנתבעים פרסמו באתריהם דברי השמצה אודות התובע ועיסוקו. הנתבעים הכחישו כי פרסמו ראשונים את הפרסומים, אך הודו כי מדובר באתרים שבבעלותם ובניהולם וכן כי התובעים מחקו את אתרי האינטרנט בהם השמיצו אותם תחילה. אין ספק כי האמירות נשוא התביעה נועדו לפגוע בשמו הטוב של התובע והאופן שבו פורסמו, באתר הנתבעים, עונה על הגדרת "פרסום" בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. פרסומי הנתבעים באתריהם, בנוגע לתובעים, הם בגדר לשון הרע, שכן מדובר באמירות העשויות להשפילם או לבזותם בעיני הבריות. הנתבעים טענו כי הדברים שפרסמו אודות התובעים הם דברי אמת וכי לפיכך עומדת להם הגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק. העדויות מטעם הנתבעים אינן מלמדות כי הפרסומים הם דברי אמת. הנתבעים לא הציגו כל עדות או ראיה המעידה על כך שערכו בדיקה לגבי התובעים בטרם פרסמו את הדברים באתרים, וכי דבריהם מבוססים על אדני אמת, אך התובע לא הכחיש כי הוא מפרסם באינטרנט פרסומים אודות יכולותיו וסגולותיו. התובע לא מצא לנכון להביא כעד מטעמו אדם שהצליח לרפא, או לפענח את אישיותו ולמעשה לא הובאה בפני ביהמ"ש ראיה כלשהי אודות כישוריו המיסטיים של התובע ויכולת הריפוי בה הוא ניחן, לטענתו. לא הוכח כי פרסומי הנתבעים הינם אמת, אך היה בפרסום עניין ציבורי. תחום המיסטיקה והקבלה אמנם לא נמצא בעיבורו של סדר היום הציבורי, אך קיים ציבור מתעניינים בתחום ומותר להזהירו מפני מפזרי הבטחות, שלא עמדו במבחן המציאות.

הנתבעים טענו כי ביקשו להציג בפני הציבור את פועלם ה"אמיתי" של התובעים. אמנם הם בחרו לעשות זאת בדרך מוקצנת וסנסציונית, שאינה מעידה בהכרח על רצון כן לחשוף מידע אודות התובעים בפני הציבור, אך התובע עצמו לא בחל בפרסומים דומים כלפי הנתבעים. הפוסל במומו פוסל. אין חולק כי "לוחמת הפרסומים" בה נקטו הצדדים נועדה לפרסם מידע אודות הצד שכנגד, כאשר כל צד מתיימר להזהיר את הציבור מפני רעהו. מאחר שהתובע מחק את האתר בו פורסמו הדברים מטעמו, ולא הוכיח כי הפרסומים נעשו רק בעקבות פרסומי הנתבעים, לא ניתן לקבוע מי מהצדדים "התחיל" בכך, אך הוכח במידה מספקת של ודאות כי שני הצדדים בחרו לפעול בדרך זו. הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת הפרסום, בעיקר בשל העובדה כי היה בהם "עניין ציבורי". אין לקבל את הטענה כי הנתבעים ביצעו עוולה לפי חוק עוולות מסחריות. התובעים לא הביאו כל ראיה המעידה על כך שהם או הנתבעים הם בגדר "עוסק", או כי הנתבע מונע או מכביד על גישת לקוחות ל"עסקם". טענת התובעים על הפרת זכויות יוצרים או שימוש בשמם במנוע החיפוש, לא הוכחה ונטענה בעלמא וכלאחר יד. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.