(פסק-דין, מחוזי חיפה, השופטת אורית וינשטיין): התובעות טענו כי הנתבע מכר בעסקו (חנות מחשבים בעוספיה) דיסקים מזויפים המכילים משחקים לקונסולת Playstation. במהלך הדיון הנתבע הודה כי הדיסקים שמכר בעסקו אינם מקוריים. הגנתו התמקדה בטענה לפיה במועד המכירה של הדיסקים לא ידע כי אלו אינם מקוריים ומפרים את זכויות היוצרים של התובעות. נפסק - 

• "תוכנת מחשב" מהווה "יצירה ספרותית" בהתאם לסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. משחקי הפלייסטיישן שמייצרות ומפיצות התובעות הן תוכנות מחשב המוגנות כיצירה ספרותית לפי החוק. התובעת 1 טענה כי היא יצרנית תוכנות המשחק של פלייסטיישן ולכן היא בעלת זכויות היוצרים בהן לפי סעיף 33 לחוק. טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבע (כפי שעולה מהודאתו בדבר מכירת הדיסקים המזויפים). הבעלות בזכות יוצרים משמעה הזכות לנהוג ביצירה מנהג בעלים (לפי סעיף 11 לחוק).
• מחקירתו הנגדית של הנתבע עולה כי הנתבע עצמו, במועדים ובהיקפים לא ידועים, ביצע בעצמו העתקה ישירה של תוכנות משחק שהזכויות בהן שייכות לתובעות. לא הובאה ראיה באשר להיקף העתקה זו, מלבד אותה אמירה של הנתבע בחקירתו. ניתן לקבוע כי בשים לב לתחום עיסוקו של הנתבע במחשבים, לא עסק הנתבע רק במכירת דיסקים מזויפים של משחקים, אלא קיימת עדות כי גם עסק ב"צריבה" (שכפול) של משחקים מזויפים, ללא רשות התובעות. עובדה זו תילקח בחשבון בקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי. 
• סעיף 48 לחוק ("הפרה עקיפה של זכות יוצרים") מטיל אחריות גם על המפר העקיף ולא רק על מי שהפר באופן ישיר זכויות יוצרים (על-ידי עשיית עותקים מפרים של יצירה ללא רשות הבעלים). המעשים המפורטים בסעיף 48 אינם מעשים שהזכות הבלעדית לעשותם נתונה לבעל זכות היוצרים והדגש בסעיף הוא על ביצוע המעשים ב"עותק מפר" ועל "יסוד הידיעה" של הנתבע.
• אם היה הנתבע מוכר עותקים מקוריים של המשחקים, לא היה בכך משום הפרת זכויות התובעות, לפי "דוקטרינת המכירה הראשונה" או "כלל המיצוי", הקובע כי לאחר שבעל זכויות היוצרים הפיץ או מכר בעצמו, או התיר לאחר את מכירתו או הפצתו - הופך העותק המקורי למוצר סחיר, שניתן למכירה על-ידי הרוכש הראשון, או כל רוכש אחר בתהליך המכירה החוזר של המוצר.
• על-מנת שהתובעות תהיינה זכאיות לסעדים המבוקשים על-ידן, נדרשת הוכחה כי הדיסקים שמכר הנתבע מזויפים או מפרים את זכויות התובעות בתוכנות המשחק שלהן וכן כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי הדיסקים הנמכרים על-ידו מפרים את זכויות התובעות בתוכנות המשחק המקוריות. הרכיב הראשון - היות העותק הנמכר "עותק מפר", אינו שנוי במחלוקת. גם הרכיב השני, של ביצוע אילו מהפעולות הנקובות בסעיף 48 לחוק (מכירה, השכרה, הצעה או העמדה למכירה, החזקה למטרה עסקית, הפצה בהיקף מסחרי ועוד) הוכח בתובענה וזאת בהתאם לעדות החוקר הפרטי והסרטון של ביקורו בעסקו של הנתבע.
• נותר לבחון אם הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי הדיסקים הנמכרים בעסקו הם מזויפים. התשובה לשאלה זו נתבע מפיו של הנתבע עצמו, שהודה כי מכר מדי חודש, על-פני כעשר שנים, משחקים מזויפים של פלייסטיישן. יתר על כן, משהודה הנתבע כי הוא עצמו "צרב" דיסקים של משחקים, נראה כי לא יכולה להישמע כלל טענה מפיו כי לא ידע שהדיסקים שהוא מוכר אינם מקוריים. ניתן לקבוע כי יש מקום לחייב את הנתבע בעוולה של הפרה עקיפה של זכויות יוצרים, לפי סעיף 48 לחוק.
• סעיף 48 לחוק אינו מציב רק דרישה של ידיעה בפועל על כך שמדובר במכירה של עותקים מפרים וקובע כי די שיוכח כי קיימת ידיעה בכוח בכדי להקים את עוולת ההפרה העקיפה (די ביסוד נפשי מסוג רשלנות) וזאת להבדיל מהדין הקודם. המקרה הנדון הנתבע פעל בעיניים פקוחות לרווחה, בידיעה ברורה כי הדיסקים הנמכרים בעסקו מזויפים. 
• בנסיבות המקרה, גם אלמלא העדויות המפורשות של הנתבע עצמו, היה על הנתבע לדעת כי הדיסקים הנמכרים בעסקו הם מזויפים ומפרים את זכויות התובעות. תחום עיסוקו של הנתבע במחשבים והוא עוסק במכירת דיסקים של משחקים במשך שנים ארוכות. אדם העוסק בתחום המחשבים אינו יכול להישמע כלל בטענה כי אינו יודע להבחין בין תוכנה מקורית למזויפת. הנתבע אף לט טען כי רכש מצד שלישי את הדיסקים המזויפים. האמירה לפיה קיבל אותם מאחיו או מחבר, כשלעצמה מעידה על כך שאין עסקינן בעותקים חוקיים של משחקים, שהרי ברי כי לא מדובר ברכישה מגורם הנחזה כמורשה להפיץ תוכנות משחק מקוריות לפלייסטיישן.
• לא ניתן גם להתעלם מהעובדה כי הדיסקים המזויפים נמכרו על-ידי הנתבע במחיר של 10 ש"ח. הדעת נותנת כי משחק מחשב מתוצרת חברת סוני, אינו 10 ש"ח. גם ההתרשמות המיידית מהדיסקים היא כי מדובר בהעתקה פשוטה (ללא עטיפה, חוברת הוראות וסימן מזהה). יש לדחות את טענת הנתבע ולקבוע כי ידע בפועל, ולכל הפחות היה עליו לדעת, כי הדיסקים שמכר בעסקו אינם מקוריים.
• לעניין הפיצוי, התובעות טענו כי המקרה עוסק ב-5 הפרות, ביחס לכל אחד מהדיסקים המזוייפים שנרכשו על-ידי החוקר הפרטי מטעמן. המבחן השולט לצורך הקביעה אם מדובר בהפרה אחת או מספר הפרות הוא מבחן הזכות שנפגעה. במקרה זה הוכיחו התובעות לפחות 5 מעשי הפרה עקיפה של זכויותיהן. יש לראות בכל אחד מהדיסקים המזוייפים שנמכרו כמעשה הפרה נפרד. מדובר בחמישה משחקים שונים. קיים, לכל הפחות, מעשה הפרה ישירה אחד שביצע הנתבע. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי בעסקו של הנתבע הועמדו למכירה עותקים נוספים של דיסקים מזויפים, בהיקף שלא הוכח עד תום. בהתחשב בנסיבות המקרה, הנתבע יפצה את התובעות ב-50,000 ש"ח (וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח).