(פסק-דין, מחוזי חיפה, השופטת אורית וינשטיין): התובעות טענו כי הנתבע מכר בעסקו דיסקים מזויפים של משחקים לקונסולת Playstation. הנתבע הודה כי הדיסקים שנמכרו בעסקו אינם מקוריים והמחלוקת בין הצדדים התמקדה באחריות הנתבע למעשי ההפרה, לאור טענתו כי לא ידע כי הדיסקים מזוייפים. נפסק - 

• "תוכנת מחשב" מהווה "יצירה ספרותית" בהתאם לסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. משחקי הפלייסטיישן שמייצרות התובעות מוגנות כיצירה ספרותית לפי החוק. התובעת 1 טענה כי היא יצרנית תוכנות המשחק של פלייסטיישן ולכן היא בעלת זכויות היוצרים בהם לפי סעיף 33 לחוק. טענה זו לא נסתרה על-ידי הנתבע. הבעלות בזכות יוצרים משמעה הזכות לנהוג ביצירה מנהג בעלים (סעיף 11 לחוק).
• מעדות החוקר עולה כי בעסקו של הנתבע נמכרו משחקים המפרים את זכויות התובעות במשחקי פלייסטיישן מקוריים. לא הובאה כל ראיה בדבר ביצוע העתקות של המשחקים על-ידי הנתבע עצמו. לכן, טענת התובעות בדבר היות הנתבע המעתיק, או המשכפל, או הצורב של הדיסקים המזוייפים - נדחית. הדיון יתמקד בטענה לביצוע הפרה עקיפה של זכויות היוצרים של התובעות.
• סעיף 48 לחוק מטיל אחריות גם על המפר העקיף ולא רק על מי שהפר באופן ישיר זכויות יוצרים. המעשים המפורטים בסעיף 48 אינם מעשים שהזכות הבלעדית לעשותם נתונה לבעל זכות היוצרים והדגש בסעיף הוא על ביצוע המעשים ב"עותק מפר" ועל "יסוד הידיעה" של הנתבע. אם היה הנתבע מוכר עותקים מקוריים של המשחקים, לא היה בכך משום הפרת זכויות התובעות, לפי "דוקטרינת המכירה הראשונה" או "כלל המיצוי", הקובע כי לאחר שבעל זכויות היוצרים הפיץ או מכר בעצמו, או התיר לאחר את מכירתו או הפצתו - הופך העותק המקורי למוצר סחיר, שניתן למכירה על-ידי הרוכש הראשון, או כל רוכש אחר בתהליך המכירה החוזר של המוצר.
• על-מנת שהתובעות תהיינה זכאיות לסעדים המבוקשים על-ידן, נדרשת הוכחה כי הדיסקים שמכר הנתבע מזויפים או מפרים את זכויות התובעות בתוכנות המשחק שלהן וכן כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי תוכנות המשחק של התובעות מוגנות בזכויות יוצרים. הרכיב הראשון - היות העותק הנמכר "עותק מפר", אינו שנוי במחלוקת. גם הרכיב של ביצוע אילו מהפעולות הנקובות בסעיף 48 לחוק (מכירה, השכרה, הצעה או העמדה למכירה ועוד) הוכח בתובענה וזאת בהתאם לעדות החוקר הפרטי והסרטון של ביקורו בעסקו של הנתבע.
• הנתבע טען כי לא ידע שמדובר בדיסקים שאינם מקוריים. עם זאת, סעיף 48 אינו מציב דרישה של ידיעה בפועל וקובע כי די שיוכח כי קיימת ידיעה בכוח בכדי להקים את עוולת ההפרה העקיפה (עצימת עיניים / יסוד נפשי מסוג של רשלנות) וזאת להבדיל מהדין הקודם. במקרה זה שורת ההיגיון והשכל הישר מחייבים לדחות טענה זו של הנתבע ולקבוע כי גם אם לא ידע שהוא מוכר דיסקים מזוייפים, הרי שלכל הפחות היה עליו לדעת כי הוא מוכר דיסקים מזויפים, תוך הפרת זכויות היוצרים של התובעות.
• אף אם עיסוקו המרכזי אינו במכירת דיסקים, היקף הדיסקים בעסקו של הנתבע הינו ניכר ומסחרי והוא עצמו טען כי רכש בעבר דיסקים מסוחר דיסקים. הנתבע לא טען כי לא ידע כלל שבדיסקים שמכר לא קיימות זכויות יוצרים. טענתו התמקדה בטענה כי לא ידע שהדיסקים אינם מקוריים. זו טענה אחרת שעניינה "מפר תמים" (סעיף 58 לחוק). מקרה זה אינו נופל למסגרת המקרים החריגים המצדיקים לקבל טענה של אי-ידיעה על קיומה של זכות היוצרים בדיסקים הנידונים. 
• אין מקום לקבל טענה של בעל עסק לפיה אינו יודע כלל מהם המוצרים הנמכרים במסגרת עסקו. טענה כזו, על פניה, נשמעת תמוהה ובלתי סבירה. הנתבע ידע כי נמכרים אצלו בעסק דיסקים של משחקי פלייסטיישן וההתנהלות במסגרת העסק מעידה כי מכירת דיסקים הינה חלק מעיסוקו של הנתבע.  רכישת הדיסקים ממקור שאינו נחזה להיות ספק לגיטימי של דיסקים מקוריים של פלייסטיישן, פועלת לחובתו של הנתבע ועולה כדי עצימת עיניים, לכל הפחות, אם לא כדי ידיעה בפועל, כי מדובר בדיסקים שאינם מקוריים.
• הדעת נותנת כי מחירו של משחק מחשב מתוצרת חברת סוני אינו כמחיר של שלגון (הנתבע הודה כי רכש כל דיסק במחיר של 7-8 ש"ח ומכר ב-15 ש"ח). מכירת משחק פלייסטיישן במחיר של 15 ש"ח הינה, על פניה, מכירה במחיר זול משמעותית ממחיר מקובל של משחקי מחשב מקוריים. אף התבוננות פשוטה בדיסקים מעלה מיד חשד כי מדובר בעותקים מועתקים ולא מקוריים. עטיפות הדיסקים שנמכרו על-ידי הנתבע, והדיסקים עצמם, ניכר בהם כי הם העתקה פשוטה ובאיכות ירודה, שכל אדם פשוט יכול להיווכח ולהבחין כי אין מדובר במוצר מקורי.
• נסיבות אלו, של רכישה ומכירה של דיסקים במחיר נמוך באופן קיצוני; של רכישה ממקור שאינו יצרן הדיסקים או משווק מורשה שלהם; של מכירת עותקים שניכר על פניהם כי הם באיכות ירודה; של נתבע שעולם התוכנות והטכנולוגיה לא זר לו - מובילים למסקנה המתבקשת כי הנתבע ידע ולכל הפחות היה עליו לדעת כי הדיסקים הללו אינם מקוריים וכי במכירתם יש משום הפרת זכויות יוצרים.
• לעניין הפיצוי, התובעות טענו כי המקרה עוסק ב-4 הפרות, ביחס לכל אחד מהדיסקים המזוייפים שנרכשו על-ידי החוקר הפרטי מטעמן. המבחן השולט לצורך הקביעה אם מדובר בהפרה אחת או מספר הפרות הוא מבחן הזכות שנפגעה. במקרה זה הוכיחו התובעות לפחות 4 מעשי הפרה של זכויותיהן. יש לראות בכל אחד מהדיסקים המזוייפים שנמכרו כמעשה הפרה נפרד. מדובר בארבעה משחקים שונים. בהתחשב בנסיבות המקרה, הנתבע יפצה את התובעות ב-25,000 ש"ח (וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח).