(פסק-דין, תביעות קטנות הרצליה, הרשם צחי אלמוג): התובע טען כי הנתבעים שלחו אליו 7 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעים טענו, בין היתר, כי הקשר בין הצדדים נוצר באמצעות פייסבוק (שם הציג התובע את מרכולתו) וכי במהלכו הסכים התובע לקבלת דברי הפרסומת. נפסק -

ההודעות שנשלחו לתובע עונים על הגדרת המונח "דבר פרסומת" בחוק (הצעות שונות לרכישת נכסי נדל"ן). החוק אוסר על משלוח דברי פרסומת לנמען שלא נתן את הסכמתו המפורשת לכך, בכתב ומראש. לא ניתן לומר כי עצם פרסום פרטיו של התובע בעמוד הפייסבוק של הנתבעת מהווה הסכמה מראש, שכן החוק דורש הסכמה מפורשת מראש ולא הסכמה מכללא המוסקת מן הנסיבות. החוק אף אינו מבחין בין נמען פרטי לבין נמען מסחרי.

בהעדר הוכחה מצד הנתבעים כי התובע נתן את הסכמתו מראש לשיגור דברי פרסומת, הרי שיש בשיגור המיילים משום הפרת הוראות החוק. במקרה זה יש לפסוק פיצוי מופחת מזה קבוע בחוק, נוכח השיקולים שבפסיקת ביהמ"ש העליון. מדובר בפרסומת לרכישת נכסי נדל"ן ולא ניתן לומר כי היא פוגענית. לא הוכח מה הרווח הצפוי לנתבעים בשל משלוח דברי הפרסומת ללא הסכמת הנמען. בכל ההודעות יש אפשרות לבקש הסרה מרשימת התפוצה, באופן פשוט וקל ליישום. בין כל פרסום למשנהו עבר פרק זמן ממושך יחסית שבו יכול היה התובע להסיר עצמו בקלות מרשימת התפוצה.

אף שיש בהוראות החוק כדי לעודד אכיפה פרטית כנגד תופעת הספאם, הדגיש ביהמ"ש העליון כי אם נוכח כי תובע פלוני מייצר תביעות חדשות לבקרים, עשויה תביעתו להתקבל בשיעור מופחת. בשנת 2014 הגיש התובע לא פחות מ-33 תביעות בשל הפרת החוק. לא רק שמדובר בתובע סדרתי, אלא גם במי שמעודד אחרים לפנות אליו על-מנת שיכין ויגיש תביעות עבורם ואף מציין כי יגבה תשלום רק אם התביעה תצלח (בהתאם לדברים שכתב התובע בפייסבוק). התובע מבקש להפוך את הגשת התביעות לפי החוק לתעשייה של ממש, בין עבורו ובין עבור אחרים, באופן שיש בו להחשיד בתאווה לרווח כספי אישי המצדיקה הפחתת הפיצוי. ראוי לפסוק לתובע פיצוי מופחת מהתקרה הקבועה בחוק (1,000 ש"ח לכל דבר פרסומת). הנתבעים ישלמו לתובע 2,000 ש"ח עבור כל ההודעות.