(החלטה, שלום רחובות, השופטת עינת רון): הקובל והנאשמת 1 הם בני-זוג המצויים בהליך גירושין, במסגרתו מיוצגת הנאשמת 1 על-ידי הנאשמת 2. הקובל הגיש קובלנה פרטית נגד הנאשמות, בה ייחס לנאשמות עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות. בכתב האישום נטען כי לאחר שהקובל עזב את בית המגורים המשותף, חדרה הנאשמת 1 לחומר אישי ופרטי של הקובל, שנמצא במחשבו האישי, תוך שימוש בסיסמה האישית שלו. עוד נטען כי הנאשמת 2 עשתה שימוש בהודעות מייל שהעבירה לה הנאשמת 1, במהלך הדיון המשפטי בין הצדדים בביהמ"ש לענייני משפחה. הנאשמת 2 העלתה טענות מקדמיות ביחס לכתב האישום. נפסק - אשר לטענה כי המעשה הנטען נעשה תוך כדי חדירה למחשב ועל כן היה מקום להאשים בעבירה לפי חוק המחשבים (אלא שלא ניתן לעשות כן בקובלנה פלילית), הרי שמקום בו לפי העובדות ניתן לייחס מספר עבירות, לתביעה פררוגטיבה לבחור בסעיף העבירה ובלבד שהוא אכן מתאים לעובדות הנטענות. הקובל פעל לפי סדרי הדין המוקנים לתביעה ורשאי היה לבחור סעיף חוק אחר. מקובלת טענת הנאשמת 2 כי כתב האישום חסר עובדות המתארות את העבירות. אין נפקא מינה כי הקובל לא פרט את מועד החדירה למחשב, שכן לא תמיד ידועים למאשימה מלוא הפרטים המהווים את נסיבות העבירה. מקובל בנסיבות אלה להסתפק בתיאור כללי. עם זאת, אין חולק כי מתוך החומר הקיים ידוע באילו מיילים שהוצאו מן המחשב מדובר ואילו מהם הוגשו לביהמ"ש. אין די בטענות הקובל כי פרטים אלה ידועים לנאשמות. עסקינן במשפט פלילי ועל כתב האישום לפרט פרטים אלה, על-מנת שהנאשמות יוכלו לנהל הגנה מיטבית וידעו מפני מה עליהן להתגונן. על הקובל לתקן את כתב האישום ולפרט את הסעיפים הרלבנטיים. בשלב זה של ההליך לא ניתן לקבוע ממצאים ביחס לטענה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה. הטענה שהופנתה על-ידי הנאשמות היא באשר לעצם נטילת המיילים מן המחשב על-ידי הנאשמת 1 וקבלתם לאחר מכן על-ידי הנאשמת 2 ועשיית שימוש בהם ולאו דווקא "פרסומם" במהלך הדיון המשפטי. דרך הוצאת המיילים והעברתם טרם הובהרה דיה. כתב האישום יתוקן על-ידי הקובל.