(החלטה, אזורי לעבודה ת"א, הרשמת כרמית פלד): בקשת הנתבעת להורות על פסילת ראיות שצירפה התובעת לתביעתה, מטעמים של הגנת הפרטיות. המשיבה הגישה נגד המבקשת תביעה, בה נטען כי פוטרה מחמת הורות וכי פיטוריה נעשו שלא כדין. לכתב התביעה צירפה המשיבה העתק של תכתובת דוא"ל בין שניים מעובדי המבקשת (הממונה הישיר על המשיבה וסמנכ"ל משאבי אנוש במבקשת). המבקשת טענה, בין היתר, כי הראיות הינן תכתובת פנימית חסויה של מנהלי המבקשת וכי השימוש בהן מנוגד לסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. עוד נטען כי למשיבה לא ניתנה הסכמה לחדור למחשבם האישי של עובדי המבקשת וכי זו נכנסה לתיבת הדוא"ל של הממונה באמצעות המחשב בביתה, לאחר מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. מנגד, טענה המשיבה כי היתה מוסמכת מכוח הרשאה להיכנס לתיבת הדוא"ל של הממונה, כחלק מעבודתה הרגילה. נפסק -

יש לדחות את הבקשה. הראיות הינן, לכאורה, בעלות רלבנטיות ממשית לתביעה ויש לתת משקל ממשי לטענת המשיבה לפיה לא קיימות ראיות נוספות היכולות לשפוך אור על המחלוקת. משמדובר במסמכים רלבנטיים, ממילא מוטלת על המבקשת חובה לחשפם במסגרת הליך גילוי המסמכים. אכן, יש להורות על גילוי בכפוף לעריכת איזון בין זכויות מתנגשות, אלא שנמצא כי זכותה של המשיבה בהקשר זה גוברת על זכותה של המבקשת. משזו נקודת המוצא, יש לבחון האם הראיות הושגו תוך פגיעה בפרטיות וככל שכן, האם הפגיעה הינה קיצונית או שמא מדובר בפגיעה מידתית, המאזנת באופן הולם בין הזכות לפרטיות מחד, לזכות המשיבה להוכחת תביעתה מאידך.

הזכות לפרטיות היא זכות יסוד ראשונה במעלה. כשאר הזכויות, אין היא זכות מוחלטת, כי אם יחסית, ויש לאזנה כנגד זכויות אחרות הניצבות על המאזניים, בהתחשב בנסיבות המקרה. אין ספק שלמעסיק קיימת זכות לפרטיות, שהינה בבחינת זכות יסוד משמעותית וראויה להגנה מפני פגיעה בלתי מידתית מצד עובדיו. גם לתאגיד כמעסיק קיימת זכות לפרטיות, אלא שככל שהמעסיק הינו תאגיד, מצטמצמת הגדרת הפגיעה בפרטיותו, כעולה מסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות. הזכות לפרטיות במקרה דנן הינה זכותה של המעסיקה, להבדיל מפרטיותם של עובדיה, הסמנכ"ל והממונה. התכתובות נוגעות למשיבה ועוסקות בענייני עבודה מובהקים. אין בהן כל עניין אישי של עובדי המבקשת. תיבת הדוא"ל של הממונה על המשיבה, ממנה נלקחו הראיות, אינה תיבת דוא"ל פרטית-אישית, אלא תיבת דוא"ל מקצועית גרידא. מסקנה זו מבוססת גם על הקביעה כי למשיבה ניתנה הרשאה להיכנס לתיבת הדוא"ל של הממונה וכי הממונה היה מודע לכך וכי גם לעובדים אחרים ניתנה הרשאה כזו.

ביה"ד לא שוכנע כי הראיות הושגו תוך פגיעה בפרטיות המבקשת. במסגרת תפקידה, ניתנה למבקשת הרשאה להיכנס לתיבת הדוא"ל של הממונה וליומן שלו, שהתנהל אצלה על המחשב. במסגרת הרשאה זו יכולה הייתה המבקשת לראות כל דוא"ל שנכנס לתיבת הממונה. הממונה ידע שלמשיבה הרשאה והאפשרות להיכנס, מעת לעת, למחשבו ולעיין בדוא"ל, לצורך עבודתה השוטפת (כמזכירת הממונה). העובדה כי המשיבה שככלל היתה נכנסת לתיבת הדוא"ל של הממונה לפי הנחיותיו (בעת שהיה מבקש ממנה לבדוק דוא"ל), אינה מעידה על כך שלא ניתנה לה הרשאה, אלא מלמדת שבדיקת הדוא"ל של הממונה היתה רק חלק ממטלותיה.

באשר לעיתוי, הרי שמחקירת המשיבה עולה כי בעת השגת הראיות היא נכנסה המשיבה למחשב הממונה מביתה, לאחר שבשעות הבוקר נערכה לה שיחת פיטורים. מהימנה עדות המשיבה כי התחברה מרחוק למחשב לצורך תכתובת עם הממונה בנושא מכתב הפיטורים וכי לאחר שהבינה שסיימה את דרכה בחברה פעלה למחוק קבצים אישיים שלה שהיו במחשבה וכן בתיבת הדוא"ל של הממונה, שם היתה תיקייה אישית שלה ובה מסמכים שונים. במהלך פעילות זו, נתקלה המשיבה באקראי בראיות שנפתחו באופן אוטומטי על המסך (שכן הראיות היו הדוא"ל הראשון בתיבה). המשיבה פעלה בתום לב, נתקלה בראיות באקראי ולא תוך חיפוש מכוון בתיבת הדוא"ל של הממונה. התנהלות זו, גם אם עשויה להיחשב כבלתי תקינה, אינה עולה כדי התנהלות קיצונית וחסרת תום-לב אשר בהכרח יש בה כדי לבטל את ההרשאה שניתנה למשיבה.

גם אם יצא ביה"ד מנקודת הנחה כי עיתוי השגת הראיה מפקיע את ההרשאה שניתנה למשיבה, באופן שכניסה זו למחשב מהווה פגיעה בפרטיות, הרי כי תורת "פרי העץ המורעל" לא אומצה במחוזותינו, כך שיש לאבחן בין הדרך בה הושגה הראיה לבין כשרותה לגופה. ככל שאכן הופרה פרטיות המבקשת, הרי מדובר בהפרה מידתית, שעוצמתה אינה רבה.