(החלטה, מחוזי ב"ש, השופטת יעל רז-לוי): בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בב"ש [ת"ק 61820-03-14], שפסק למבקש פיצוי בסך 8,400 ש"ח בשל הפרת הוראות "חוק הספאם" על-ידי המשיבה, המפעילה מועדון אירועים בב"ש (300 ש"ח עבור כל אחד מ-28 המסרונים שהמבקש הוכיח כי המשיבה שלחה אליו ללא הסכמתו). בבקשתו, טען המבקש כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעותיו ביחס לגובה הפיצוי וכאשר שלל את הוצאותיו וכן ביחס לקביעה כי פעל בחוסר תום-לב בשל כך שלא פירט את מהות יחסיו הקודמים עם המשיבה. נפסק -

יש לדחות את הבקשה. בשים לב לייחודו של ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות, בקשות רשות ערעור אינן מתקבלות כדבר שבשגרה, אלא במשורה. הבקשה דנן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. פסק-הדין של ביהמ"ש קמא מבוסס, מנומק ואף תואם את ההלכה כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקותיו האחרונות של ביהמ"ש העליון בעניין. אין חולק כי המשיבה שלחה למבקש מסרונים בניגוד לדין, אף לאחר ששלח לה הודעת סירוב וכי המבקש תבע פיצוי בגין מסרונים אלו בלבד. אף אין חולק כי מסרונים אלו מהווים דבר פרסומת וכי יש מקום לחייב את המשיבה בפיצוי בגין הפרת הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. עוד הובהר כי המבקש קיבל את מסרוני המשיבה במשך שנים, לאחר שבילה במועדון המשיבה ואף שימש שם כצלם וכי בכל אותם שנים לא ביקש את הפסקת המסרונים, אלא רק לאחר ששינה את אורחות חייו.

אין עילה להתערב בגובה הפיצוי שנפסק, אשר נקבע בשים לב למכלול נסיבות העניין. בית המשפט העליון קבע כי ככלל אין בית המשפט מחויב לפסוק את סכום הפיצוי המירבי הקבוע בחוק, אלא עליו לשקול בכל מקרה ומקרה את גובה הפיצוי הראוי, על רקע השיעור המירבי שנקבע בחוק, לאור תכליות החוק, תוך שעליו לוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לזה הדרוש להשגתן. ביהמ"ש קמא בחן את התנהלות המבקש והמשיבה כנדרש וציין כי תיק זה מתאפיין בנסיבות שאינן שכיחות, כאשר אין מדובר במשלוח דבר פרסומת לתיבת הדואר של פלוני, ללא שהיה לו כל קשר קודם עם השולח וללא שנתן את הסכמתו מעולם למשלוח דבר פרסומת מאותו שולח. המבקש היה לקוח המשיבה במשך שנים ואף עבד במועדון המשיבה תקופה מסוימת כצלם. המשיבה שלחה למבקש מסרונים בהסכמתו במשך שנים. בהינתן האמור, אותה מטרה חינוכית, הרתעתית ואכיפתית, מתקיימת בעוצמה נמוכה יותר בנסיבות המקרה, כאשר משלוח ההודעות מלכתחילה היה בהסכמת המבקש וכי כשלונה של המשיבה, בו הודתה מלכתחילה, היה בכך שלא הפסיקה את משלוח המסרונים למרות הודעות הסירוב שנשלחו לה.

הדבר מצדיק את חיוב המשיבה בתשלום פיצוי לדוגמה, אך לא בשיעור המירבי או בשיעור הקרוב לו. אין פגם בקביעות ביהמ"ש קמא ביחס לתום-ליבו של המבקש. מנגד, מבחינת התנהלות המשיבה, ניתן לזקוף לטובתה את העובדה שתוכן הפרסום אינו פוגעני, כי הפסיקה את המשלוח לאחר שעמדה על טעותה וכי הוכח שהמשיבה אינה מכניסה למאגר ההפצה שלה מספרי טלפון באופן סתמי. בשקילת גובה הפיצוי, אין פסול בבחינת הנסיבות בהן החל משלוח המסרונים למבקש. יש ממש בטענת המבקש, אשר אינו חייב "לרדוף" אחר המשיבה על-מנת שזו תסיר אותו מרשימת התפוצה ודי היה במשלוח הודעת סירוב. על רקע מכלול השיקולים והנסיבות, הרי שסכום הפיצוי לכל הפרה וכן הסכום הכולל הינו סביר ומידתי ומשקף את תכליות החוק.