(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופט א' רובינשטיין): שתי בקשות רשות ערעור - אחת, על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 16.3.2014 [רת"ק 2431-02-14]; שנייה, על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 8.4.2014 [רת"ק 4379-02-14]. עניינן המשותף של הבקשות הוא בגובה הפיצויים שיש לפסוק בתביעה לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, שעניינו בשיגור דברי פרסומת (במקרה דנן בדוא"ל), ללא רשות הנמענים (דואר זבל). נפסק - 

• קיימת חשיבות ציבורית, מעבר לצדדים דנא, בסוגיית אכיפתו של סעיף 30א לחוק ובסוגיית פסיקתם של פיצויים לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק, המצדיקה דיון בגלגול שיפוטי שלישי.
• לצורך שיגור דבר פרסומת נדרשת הסכמתו המפורשת של הנמען והעובדה שהלה לא ביקש מהמפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות (מודל ה- opt in הנהוג באיחוד האירופי, בניגוד למודל ה- opt out הנהוג בארה"ב).
• המחוקק רואה בפיצוי לדוגמה הקבוע בסעיף 30א(י) לחוק את האמצעי היעיל ביותר להגשמת תכלית הסעיף - בלימתה של תופעת ה"ספאם" - אכיפתו והרתעת הרבים. הפיצוי לדוגמה נועד לעודד אכיפה פרטית, שהיא היא, בעיני המחוקק, הכלי האפקטיבי ביותר ליישום החוק ואכיפתו.
• החוק קובע תקרה של 1,000 ש"ח בעד כל הפרה. אין צורך לקבוע הנחיה גורפת באשר להיקף הפיצוי לדוגמה, אולם בפסיקת פיצוי כאמור יש ליתן ביטוי חזק ומוחשי לכך שהמחוקק רואה בו כלי אכיפה מרכזי של סעיף 30א ואמצעי אפקטיבי להרתעת הרבים. 
• הדברים אינם יכולים להיוותר ברמה ההצהרתית. בבואם לפסוק פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א(י) לחוק, על בתי המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק - 1,000 ש"ח - נקודת מוצא, ממנה ניתן להפחית במקרים המתאימים. אין משמעות הדבר שכל אימת שפלוני יפר את סעיף 30א ייפסק פיצוי לדוגמה בשיעור המרבי הנקוב בחוק ויש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות השיקולים המנויים בסעיף 30א(י)(3).
• יש להידרש לעניין חובת הקטנת הנזק. מדובר בפיצויים לדוגמה, שאינם נגזרים ממידת הנזק הקונקרטי שנגרם למאן דהוא. בפיצויים מעין אלה, לא הטיל המחוקק על הנפגע חובה שבדין להקטין את נזקו (אין בכך להפחית מחובתו של הנפגע לנהוג בתום לב), כנראה מתוך רצון לסייע לשירוש התופעה, אף אם ניתן היה גם לחשוב אחרת.
• עם זאת, אין בדברים אלה כדי למנוע מבתי המשפט, בקביעת גובה הפיצויים, לשקלל בין יתר הגורמים גם את העובדה שהמעוול איפשר להסיר את שמו של הניזוק מרשימת תפוצת דברי הפרסומת בקלות יחסית, וכל העושה כן הרי זה משובח וייפטר מן המטרד במהרה. אולם הדגש הוא על האופן בו התנהג המעוול ולא על חובתו של הניזוק להקטין את נזקו.
• סוגיה אחרת הכרוכה בשאלת תום הלב היא זו של התובע הסדרתי. סעיף 30א לחוק מעודד הלכה למעשה הגשת תביעות רבות מכוחו, בקלות יחסית, ואין זה פלא כי יש אשר אולי יראו בכך מקור הכנסה נאה בטרחה מועטה. מיטיב היה המחוקק לעשות אילו נתן לכך דעתו ואיפשר לבתי המשפט, במקרים המתאימים, ומבלי לאיין את התמריץ שיש לשמר לעניין הגשת תביעות מעין אלה, לפסוק חלק מהסכומים לטובת מטרות ציבוריות כגון עמותות אשר שמו להן למטרה להילחם בתופעת הספאם באופן קונקרטי או למען הגנת הפרטיות. הדבר עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ויכול לאפשר ניצול טוב יותר של הכספים המשתלמים ממפרי החוק.
• עם זאת, כל עוד המנגנון אינו בנמצא, החוק קובע כי יש לשלם את סכום הפיצויים לנפגע הקונקרטי, מגיש התובענה. אין באמור כדי לפגוע בשיקול דעתם של בתי המשפט, כפי שימצאו לנכון לקבוע למשל, כי תובע פלוני מייצר תביעות חדשות לבקרים, מה שעל פניו עלול להחשיד בתאוות רווח אישי ועל כן תתקבל תביעתו בשיעור מופחת. אין גם מניעה להציע לצדדים על דרך הפשרה תרומה חלקית למטרה ציבורית.
• רע"א 2904/14 - סעיף 30א לחוק אינו מבחין בין אמצעי המדיה השונים שבהם עושים המפרסמים שימוש. העובדה שהמבקש הוא עו"ד במקצועו אינה מעלה או מורידה לעניין היקף הפיצוי.
• הסכום שייפסק הוא 500 ש"ח ל-5 ההפרות בטרם ביקש המבקש להפסיקה לשלוח אליו את הודעות ועוד 1,000 ש"ח ל-15 ההפרות לאחר הבקשה. סה"כ יפצו המשיבים את המבקש בהליך זה ב-17,500 ש"ח (במקום ה-8,250 ש"ח שנפסקו למבקש בביהמ"ש לתביעות קטנות). כן נפסקו לזכות המבקש הוצאות בסך 3,000 ש"ח.
• רע"א 3545/14 - בעניין זה שיגרו המשיבים למבקש למעלה מ-40 הודעות דוא"ל המהוות דבר פרסומת. המשיבים איפשרו אי-קבלת הודעות בלחיצת מקש. יש בכך כדי להפחית מסכום תקרת הפיצויים ויש לפסוק את מחצית הסכום הקבוע בחוק - 500 ש"ח לכל הודעה וסה"כ 20,000 ש"ח (חלף ה-5,000 ש"ח שנפסקו למבקש בביהמ"ש לתביעות קטנות). כן נפסקו לזכות המבקש הוצאות בסך 3,000 ש"ח.