(פסק-דין, אזורי לעבודה ב"ש, השופט יוסף יוספי): תביעה לתשלום פיצוי בגין פרסום נטען של דברי לשון הרע בפייסבוק וכן להסרת הפרסומים, התגובות, פרסום התנצלות ועוד. התובעים הינם מנהליה ובעליה של מספרה באילת בשם "צנזורה" וכן בעלי מניות בחברה המפעילה מועדון לילה בעיר. הנתבעים הם אחים שעבדו במועדון הלילה ולטענתם חבים להם התובעים חוב כספי עבור תקופת עבודתם. התובעים טענו כי הנתבע 2 פרסם בדף הפייסבוק שלו קריאה להחרמת המספרה וכי פוסט זה שותף על-ידי רבים מחבריו של הנתבע וזכה לתגובות רבות. פוסט זה גם פורסם בדף הפייסבוק של הנתבע 1 והוא כינה את התובעים "צמד נוכלים" ועוד. הנתבע 2 אף פתח קבוצת פייסבוק בשם "להחרים את מספרת צנזורה" וכן נטען כי בעקבות הפרסומים נרשמו לא מעט תגובות המשמיצות את התובעים. הנתבעים טענו כי הפרסומים עוסקים בהבעת מחאה שלהם נגד התובעים בשל פגיעת התובעים בזכויות הנתבע 2, כי הפרסומים חוסים תחת הגנות חוק איסור לשון הרע ועוד. נפסק - לנתבעים יש אלפי חברים בפייסבוק. אמנם לא הוכח כי כל חבריהם קראו את הפרסומים, אולם גם אם רק חלק מהחברים קראו את הדברים, הרי שאותם קוראים יכלו לשתף בכך את חבריהם וכך הלאה. הנתבע 2 ביקש מהקוראים לשתף כמה שיותר חברים בדברים וכ-20 חברים של הנתבע 2 שיתפו את חבריהם ונתקבלו כ-17 תגובות. הכינויים בהם כינו הנתבעים את התובעים מהווים לשון הרע ("צמד נוכלים", "סמרטוטי רצפה" וכו'), באשר הם משפילים את התובעים בעיני הבריות, מבזים אותם ועושים אותם מטרה ללעג. גם הקריאות להחרים את המספרה שבבעלות התובעים מהוות לשון הרע, בפרט מאחר וקריאות אלו היו שלובות באמירות קשות ביחס לתובעים, המתייחסות לעיסוקם כספרים, למהימנותם וליושרם. לנתבעים לא קמה הגנת אמת בפרסום. הנתבעים טענו כי התובעים חבים להם שכר עבודה, אך לא הוכח כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד, באשר הנתבעים מעולם לא עבדו במספרה כלפיה הפנו את הקריאה לחרם. אמנם הנתבעים טענו כי עבדו במועדון ולא קיבלו את מלוא שכרם, אך אין בכך להצדיק את הטענות שהעלו כלפי המספרה או כלפי התובעים כספרים. הנתבעים לא הפריכו את הטענה כי התובעים לא הם שהעסיקו אותם במועדון. גם טענות התובעים ביחס לשכר עבודתם במועדון טרם נידונו במועד הרלבנטי לפרסום. הואיל ונקבע כי הדבר שפורסם לא היה בגדר אמת, אין מקום לבחון האם היה בפרסום עניין ציבורי, מאחר ומדובר בתנאים מצטברים להקמת ההגנה. גם לגוף העניין, לא היה בפרסום עניין ציבורי.

לנתבעים אף לא עומדת הגנת תום הלב. גם לו היו התובעים מעסיקיהם של הנתבעים, אזי הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. הנתבעים התכוונו לפגוע בתובעים במידה גדולה מזו שהייתה סבירה בנסיבות. יש להוסיף גם כי הנתבע 2 לא פעל למחיקת הפרסום הפוגעני במועד בו חוייב לעשות כן על-ידי ביהמ"ש השלום וגם בכך יש ללמד אודות חוסר תום-ליבו. הנתבעים הפנו אל דברי ביהמ"ש העליון בעניין רמי מור, לפיה לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה וכי רבות מהתגוביות באינטרנט הם דברי הבל ברמה ירודה. הנסיבות דנן שונות. ראשית, אין עסקינן בתגוביות, אלא בפוסט בדף פייסבוק. שנית, אין לומר על דברי הנתבעים כי כל בר-דעת מבין שאין לייחס להם משקל. הדברים זכו לתגובות נלהבות בפייסבוק , שהעידו כי הקוראים מאמינים לדברים ומשתפים פעולה בהחרמת המספרה. אין מדובר בפליטת קולמוס כזו או אחרת, אלא במארג של דברים שנכתבו במועדים שונים, המצטרפים זה לזה ומביאים יחדיו למסקנה ברורה כי מדובר בלשון הרע. האינטרנט הוא אכן "כיכר העיר" החדשה וכשם שאדם שיעמוד בכיכר העיר ויוציא לשון הרע על אדם אחר ישא בתוצאות, כך גם דינו של אדם המפרסם דברים בפייסבוק. לא ניתן להתייחס בביטול לדברים המתפרסמים בפייסבוק, הרשת החברתית הגדולה והפעילה בעולם, ולעיתים אף נהפוך הוא. הדברים המפורסמים שם עוברים במהירות לעוד ועוד אנשים. אין להתיר מצב בו שמו הטוב של אדם יאבד מערכו אך ורק בשל סגנון כתיבה של דברים ברשת חברתית כזו או אחרת. באשר לגובה הפיצוי, נלקח בחשבון כי התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ממוני. כמו כן, פרסומי הנתבעים נמחקו לבסוף על-ידם, הגם שהדבר נעשה באיחור. הנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי כולל בסך 16,000 ש"ח.