(פסק-דין, שלום ראשון לציון, השופט ארז יקואל): האם עוול עובד בכיר ברשלנות או בגזל כלפי מעבידתו, שעה שטען כלפיה בלבד ובטרם הכירה בו כעובד, כי קיימות לו זכויות בעלות במוצר שביקשה לשווק? התובעת, חברת הזנק העוסקת בפיתוח ושיווק מוצר תוכנה, התקשרה עם הנתבע על-מנת שישמש בה כסמנכ"ל שיווק (באמצעות הנתבעת 2 שבבעלותו). הנתבע פעל עבור התובעת כשנה, עת ביקשה התובעת להפסיק את התקשרותה עמו ושלחה אליו מכתב ובו דרשה, בין היתר, להסיר ממחשבו מידע מסחרי הקשור במוצר, נוכח שהוא קניינה הרוחני הבלעדי. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בתשובת הנתבע, בו דחה את הטענות ביחס להתנהלותו וטען לזכויות קניין רוחני במוצר וכן אסר על התובעת לעשות שימוש בפירות עבודתו. התובעת טענה כי מכתב הנתבע נשלח גם למשקיעים ובעלי עניין וגרם לה לנזקים. התביעה כללה סעד לצו הצהרתי לפיה התובעת היא בעלת מלוא הזכויות במוצר וכן סעד כספי לפיצויים בסך 2,000,000 ש"ח. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת ואף הגישו תביעה שכנגד. בין הצדדים התנהלה תביעה בביה"ד לעבודה, במסגרתה נקבע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, על-אף שהתובעת הכחישה זאת. נפסק - יש לדחות את התביעות ההדדיות. לא הובאו ראיות מהימנות לעניין נזקיה הנטענים של התובעת והיא זו שתרמה לקרות עיקר נזקיה, ככל שנגרמו לה. אשר לזכויות הבעלות במוצר, משנקבע בפסק-דין כי נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, הוחלה המסגרת הנורמטיבית של סעיף 34 לחוק זכות יוצרים, הקובע כי המעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על-ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם הוסכם אחרת. לא הוכח כי הוסכם אחרת ותוצאות פסק-הדין מגבשות את זכויות התובעת במוצר, כך שנסתם הגולל על הדיון בנושא.

הערפל בנוגע למעמד הנתבע כעובד התובעת ובאשר לזכויותיו הנטענות במוצר, הוסר עם מתן פסק-הדין. עצם הכרזת הנתבע כעובד, מהווה חרב פיפיות בעבור התובעת בבחינת טענותיה. פסק-הדין מקבע את זכויות התובעת במוצר, אך ממצאיו מכרסמים בליבת עילת התביעה העיקרית. התובעת היא זו שאפשרה לנתבע את המסד הסביר למשלוח המכתב, על רקע סירובה להכיר בו כעובד, תוך שהותירה עמימות באשר להגדרת תפקידו במסגרתה ולזכויותיו במוצר. ככל שהייתה התובעת מכירה במעמד הנתבע בזמן אמת, דומה כי היו מתייתרות המחלוקות בין הצדדים. התכחשות התובעת להיות הנתבע עובד במסגרתה, מקשה עליה במבוקשה לכונן את יסודות עוולות הרשלנות המיוחסים לו. התובעת לא סיכמה עם הנתבע דבר לעניין זכויות הקניין הרוחני במוצר ובנסיבות מעורבותו הפעילה, אין זה בלתי סביר כי יסבור כי גם לו חלק בו. שגגת התובעת בהגדרת מעמד הנתבע אינה מצדיקה חיובו בנזקיה הנטענים, שהתרחשותם, ככל שאירעה, רובצת לפתחה. בעצם משלוח המכתב לא הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת במוצר. הנתבע לא השתמש במוצר, לא העתיקו, לא הפיצו, לא העמידו לרשות הציבור ולא פעל בכל דרך האסורה לפי הוראות חוק זכות יוצרים. אמירה דיסקרטית בעצם המכתב, כי יש לנתבע "זכויות קנייניות ב-IP של המוצר", אינה עולה בגדר הפרה של זכויות התובע במוצר ואינה מכוננת את יסודות עוולת הרשלנות לפי ס' 35 לפקודת הנזיקין. התובעת היא שיזמה פרסום המכתב, בגדר ההליך המשפטי שהגישה, ביודעה שיתפרסם ברשת האינטרנט. התובעת חוייבה בהוצאות הנתבעים בסך של 45,000 ש"ח.