(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת עדנה ארבל): בקשת רשות ערעור שעניינה בפרשנות סעיף 14ה(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן, העוסק בביטול עסקה של רכישת יחידת נופש או של מכר מרחוק. המבקש הזמין עבור משפחתו כרטיסי טיסה לפולין דרך אתר האינטרנט של המשיבה 1 ולאחר 11 יום ביקש לבטל את ההזמנה. לאחר שחוייב בדמי ביטול פנה המבקש לבית המשפט לתביעות קטנות בתביעה להשיב לו את דמי הביטול, בניכוי 100 ש"ח, שהוא הסכום המקסימלי שהייתה זכאית לגבות המשיבה לטענתו. הצדדים ניהלו הליכים בעניין זה {ת"ק 9421-07-08; רע"א 28586-12-09; רע"א 808/10}. עניין ההחלטה דנן בטענת המבקש כי יש לפרש את סעיף 14ה(ב)(1) כך שביכולת המשיבה לגבות בעד ביטול העסקה דמי ביטול בסך 100 ש"ח בעבור ההזמנה בכללותה ולא בעבור כל אדם שהזמין כרטיס טיסה במסגרת ההזמנה. ביהמ"ש העליון החליט לדון בבקשה לגופה, על-אף היותה תיאורטית ונעדרת סעד אופרטיבי (שעה שהמשיבה הסכימה להשיב למבקש את דמי הביטול שנגבו ממנו מעל 100 ש"ח). נפסק - 

• השאלה הפרשנית המתעוררת הינה האם דמי הביטול הקבועים בסעיף 14ה(ב)(1) לחוק יגבו עבור העסקה כולה, או שרשאי העוסק לגבות דמי ביטול נפרדים עבור כל נכס או שירות במסגרת העסקה.
• חוק הגנת הצרכן נועד להגן על הצרכן מפני ניצול שלא כדין של מעמדו הכלכלי העודף של העוסק. אחת ממטרותיו המרכזיות היא מסירת מלוא המידע הנדרש לצרכן לצורך קבלת החלטה מושכלת המגשימה במלואה את עיקרון חופש ההתקשרות בחוזים. החוק מנסה, באמצעות הסדרים שונים, לגשר על פערי המידע המובנים הקיימים בין העוסק לבין הצרכן. הסדריו של החוק הם קוגנטיים ואינם ניתנים להתנאה.
• הסעיף הנידון רלוונטי לעסקת מכר מרחוק. המחוקק סבר כי עסקת מכר מרחוק מחייב להעניק לצרכנים הגנה נוספת על זו הקיימת בעסקאות רגילות, בשל החשש לפערי מידע מוגברים בין הצרכן לעוסק בעסקאות כאלו. ההנחה היא כי בעסקה בה השיווק נעשה מרחוק, מוגבל הצרכן ביכולתו להתרשם מהנכס או השירות. עסקה זו מעוררת קושי נוסף הנעוץ בקלות ובמהירות בה ניתן לערוך את העסקה, לעיתים בלחיצת כפתור בלבד.
• בשל הכשלים האמורים יצר המחוקק מערכת איזונים שבאה להגן על הצרכן המתקשר בעסקת מכר מרחוק מחד גיסא, תוך שמירה על האינטרס הכלכלי של העוסק מאידך גיסא, לרבות הזכות המוקנית לצרכן לבטל בכתב עסקת מכר מרחוק תוך תקופת זמן מוגדרת.
• הסעיף שבמחלוקת עוסק בדמי הביטול הנלווים לזכות הביטול. הגדרת "דמי ביטול" היא רחבה וכוללת "הוצאות או התחייבות בשל משלוח, אריזה או כל הוצאה או התחייבות אחרת, שלטענת העוסק הוצאו על ידו או שהוא התחייב בהן בשל ההתקשרות בעסקה או בחוזה, או בשל ביטולה".
• גם בסוגייה זו בחר המחוקק באיזון בין העוסק לצרכן. הצרכן אינו יכול לבטל את העסקה ללא כל עלות וכך יירתעו צרכנים מביטול עסקאות ללא סיבה מוצדקת, אך עם זאת נקבעה תקרה לדמי הביטול שייגבו, העומדת על סכום נמוך שמאפשר לצרכן לממש באופן אמיתי את זכותו לביטול העסקה. החלופה שעניינה בתשלום דמי ביטול בשיעור 5% ממחיר הנכס אינה במחלוקת. המחלוקת הינה האם תשלום זה ייגבה עבור העסקה כולה, אף אפ היא מכילה מספר פריטים, או שמא רשאי העוסק לגבות 100 ש"ח עבור כל פריט או שירות במסגרת העסקה הכוללת.
• הצדק עם המבקש וכוונת הסעיף הינה לתשלום דמי ביטול של 5% מכלל העסקה או 100 ש"ח עבור כלל העסקה, ללא פירוק לרכיביה, לפי הנמוך מביניהם. מנקודת מבטו של הצרכן, מטרת דמי הביטול היא לאפשר לו לחזור בו מהעסקה בעלות מינימלית, אם מאחר שהתגלה לו מידע חדש ששינה את דעתו, ואם מאחר שבחינה מעמיקה יותר גרמה לו להתחרט על ביצוע העסקה.
• מהיבט זה ברור מדוע פרשנותו של המבקש היא המתיישבת עם תכלית הסעיף. מבחינת הצרכן הוא ביצע עסקה אחת, גם אם כלולים בה מספר נכסים או שירותים או שהיא נעשתה גם עבור בני משפחתו. אין רלוונטיות לרכיבי העסקה כאשר הצרכן מעוניין לחזור בו מהעסקה. גם מנקודת מבטו של העוסק תכלית הסעיף מובילה לתוצאה דומה. אין מטרתם של דמי הביטול לפצות על ההפסד שנגרם לעוסק כתוצאה מביטול העסקה, הואיל ואין קשר בין דמי הביטול לבין עלות הנכס או השירות, אלא רק להעניק לו פיצוי מסוים על הוצאות מנהליות במסגרת העסקה, הנמדדות לרוב פר עסקה.