(החלטה, שלום ירושלים, השופטת תמר בר-אשר צבן): ארבעת התובעים הם חברי ועד הישוב שערי תקווה. בתביעתם נגד הנתבע, יו"ר ועד הישוב, הם עתרו לקבלת פיצוי כספי לפי חוק איסור לשון הרע. לפי הנטען, הנתבע הוציא לשון הרע על התובעים במספר אמצעי פרסום, לרבות כרוזים שנתלו בישוב וחולקו בתיבות דואר, אתר היישוב באינטרנט, הודעות דוא"ל שנשלחו אל תושבי היישוב וכן ברשת החברתית "פייסבוק". עניין ההחלטה בבקשת הוועד המקומי להכיר בחסינות הנתבע, בהיותו עובד ציבור, שפעל תוך כדי תפקידו השלטוני (לפי סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין). נפסק - מקום בו מוגשת בקשה להכיר בחסינות עובד הרשות הציבורית, יש לבחון את השאלות הבאות: (1) האם הנתבע הוא עובד ציבור והאם אכן עשה את המיוחס לו תוך מילוי תפקידו השלטוני; (2) האם המעשה נעשה בתום לב, ללא כוונת זדון ושלא מתוך כוונה לגרום נזק ואף לא מתוך אדישות או חוסר אכפתיות לתוצאות המעשה. אין מחלוקת כי הנתבע הוא עובד ציבור. ביחס לפרסום, אין מחלוקת כי מדובר בנושא הקשור במילוי תפקידו של הנתבע (הרקע לפרסומים הוא מחלוקת ביחס לנושאים הנוגעים לבניית מבנה קבע לבית ספר ממלכתי דתי ביישוב והרחבתו ובעניין מיקום בנייתו). כל אימת שהפרסום עוסק בתפקידו השלטוני של עובד הציבור, יש מקום להכרה בחסינות. המבחנים לקביעה אם מדובר בפרסום שהוא חלק מתפקיד שלטוני הם רחבים, גם באשר לאמצעי הפרסום וגם באשר לתוכן הפרסום. אמצעי הפרסום ששימשו לפרסומיו של הנתבע הם אמצעים שתכליתם הייתה להביא את הדברים לידיעת התושבים תוך זמן קצר. גם אתר אינטרנט או פרסום באמצעות פייסבוק, הם אמצעים מוכרים ליצירת קשר בין רשות מקומית ונבחריה לבין תושבי הרשות. הגם שייתכן שהנתבע השתמש בהתבטאויות העולות כדי לשון הרע,  נראה לכאורה כי תכלית הפרסום לא הייתה גרימת נזק לתובעים או אדישות לאפשרות גרימתו. הנתבע זכאי לכך שתוכר חסינותו בהיותו עובד רשות ציבורית. במקומו של הנתבע בכתב התביעה יבוא הוועד המקומי של היישוב.