(פסק-דין, שלום ת"א, השופט רחמים כהן): שתי תביעות בעניין מיזם להקמת פורטל עיצוב. התובעים 1-2 (יובל וניב) עסקו בתחום של בניית ותחזוקת אתרי אינטרנט וייעוץ בתחום. הנתבעת 1 היא חברה המוציאה לאור מגזין בתחום העיצוב בשם "בית ונוי" (החברה) והנתבעת 2 היא מנהלה (איריס). נתבע 3 הוא יזם של אתרי אינטרנט בתחום הבניה (סופר). במהלך 2004 חברו הצדדים להקמת אתר אינטרנט בתחום הבנייה והעיצוב, אליו יועברו תכני המגזין ותכנים נוספים. האתר פעל בין השנים 2005-2007 ולטענת התובעים אז התנערה איריס מהתחייבויותיה לפי ההסכם וחדלה מהעברת תכני המגזין ואף השיקה אתר מתחרה. מנגד, טענו החברה ואיריס, בין היתר, כי התובעים וסופר הם אלו שלא עמדו בהתחייבויותיהם וכי הפרו את זכויות היוצרים של איריס והעבירו תכנים מהמגזין לצדדים שלישיים ולפרסום באתרים אחרים. נפסק - בין הצדדים בתובענות התקיימו יחסי שותפות, כאשר כל צד נדרש להביא מתחום מומחיותו. במהלך דצמבר 2007 החליטה איריס באופן חד-צדדי לסיים שותפות זו וחדלה מלבצע את חלקה בהסכם. לא היתה הסכמה בין הצדדים באשר לאופן סיום השותפות. איריס והחברה טוענות כי סופר והתובעים הפרו את ההסכמות ואת חובותיהם כשותפים ועל כן ביטלה את ההסכם כדין. איריס והחברה לא הוכיחו את טענותיהן כי התובעים הפרו את הסכמות השותפים ולא ביצעו את חלקם במיזם. הרושם המתקבל הוא כי עיקר המחלוקות ביחס לאופן ניהול האתר התגלעו בין התובעות שכנגד לבין סופר, כאשר התובעים נקלעו למחלוקות אלו בעל כורחם. לא נמצאה כל הוכחה כי התובעים כשלו בביצוע התחייבותם לבנות אתר ראוי. יש לדחות את הטענה כי שהאתר היה פשוט, ישן ולא ידידותי וכן את הטענות ביחס לאחזקה לקויה. מהתכתובת בין הצדדים מתקבל הרושם של מיזם המתנהל כראוי, כאשר מטבע הדברים מדי פעם "צצה" תקלה כזו או אחרת, אשר באופן כללי ניתן לתקלות אלו טיפול ראוי מצד התובעים. איריס נמנעה מלעשות כפי שהתחייבה, חדלה מלהעביר תכנים ובכך "מוטטה" את המיזם. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב. לא ניתן להתעלם כי קודם לפירוק השותפות רכשה איריס דומיין חדש בשם בית ונוי וכי לאחר פירוק השותפות הקימה בדומיין זה אתר חדש למגזין. תזמון הרכישה יוצר ספק רב ביחס לטענות איריס והחברה.

התובעים מילאו את חלקם בשותפות ולא הפרו את התחייבויותיהם. הנתבעת לא היתה זכאית להפסיק את ביצוע התחייבויותיה לפי ההסכמות, כפי שעשתה באופן חד-צדדי ואופן התנהלותה מהווה הפרה של ההסכמות בין הצדדים. התובעים זכאים לפיצוי בגין הפרה זו. לא ניתן לקבל את התובענה נגד יובל, ניב וסופר. כאמור, לא הוכח כי במהלך חיי השותפות הפר מי מהם את התחייבויותיו כלפי התובעות שכנגד באופן המצדיק את ביטולו החד-צדדי של הסכם השותפות על-ידי איריס. גם את הטענה בדבר הפרת זכויות יוצרים יש לדחות. ראשית, איריס אישרה בעדותה כי לא היו אלו התובעים שהפרו את זכויות היוצרים בכתבות. התובעות שכנגד לא פרטו את טענותיהן בדבר הפרת זכויות קנייניות. אמנם, התובעות שכנגד הצליחו להראות כי כתבות מהמגזין פורסמו באתרים שבבעלות סופר, אך ניתן להיווכח כי הדברים נעשו לבקשת איריס לצורך קידום המגזין. מה שתואר כ"גזילת תכנים" הוא למעשה פרסומים שהתבקשו על-ידי התובעות שכנגד, כחלק מהשותפות. הפרסומים נעשו בהסכמת איריס. לעניין התכנים המופיעים באתר שהקימה השותפות, הרי שניתנה לשותפות הסכמה לשימוש בהם וביטול זכותה של השותפות לעשות שימוש בכתבות צריך שיעשה לפי דין ובתום-לב. אין באמור כדי להפקיע את זכויות החברה בתכני ובסימני המגזין, אך מרגע שהועברו לשותפות בהסכמה, היא רשאית להמשיך ולהותיר אותם במתכונת כפי שפורסמו. התובעות שכנגד לא הוכיחו כי היו זכאיות להורדת תכני האתר. ביחס לגובה הפיצוי, ביהמ"ש לא שוכנע כי הסכומים שנטענו ביחס לצפי הרווחים לשנים 2008-2012 אכן משקפים נאמנה את פוטנציאל הרווח של האתר. יש לפצות את התובעים על העבודה שהשקיעו במיזם המשותף. הסכומים להם טענו התובעים מופרזים. יש לקחת בחשבון את העובדה שכפי שהיה סיכוי להצלחת המיזם, קיים היה גם סיכון שהאתר לא יצליח. יש לפסוק לתובעים סך של 40,000 ש"ח עבור עלויות הקמת האתר, סך של 160,000 עבור עבודות תחזוקת האתר וסך של 7,000 ש"ח עבור הקמת מערכת הניוזלטרים ובסה"כ 207,000, בניכוי 20% המשקפים את הסיכוי שהאתר לא היה מצליח.