(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים ג'ובראן, מלצר וברק-ארז): ערעור על גזר-דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה [ת"פ 38533-03-12], במסגרתו נגזרו על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות בסך כולל של 55,000 ש"ח. המערער הורשע, לפי הודאתו, בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה מגונה וריבוי עבירות של החזקת פרסומי תועבה. המערער (66) ניהל תשעה חשבונות ICQ ובכולם רשם במרמה שם משתמש וכינוי בדויים, כך שיצר במרמה מצג שווא לפיו החשבונות הופעלו על-ידי בחור צעיר. באמצעות חשבונותיו יצר הנאשם קשר עם קטינות, כשהוא מציג עצמו כבן 17. עקב מצג השווא שהציג, הסכימו הקטינות להתכתב עם המערער התכתבויות בעלות אופי מיני ולבקשתו אף שלחו לו תמונות עירום שלהן. המערער שמר תמונות אלו במחשבו. בחיפוש שנערך בבית המערער נתפס מחשב שהכיל מספר רב של תמונות תועבה של קטינות בעירום. נפסק - אין מקום לקבל את הערעור. ההלכה הפסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב במידת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים בהם מתקיימת סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. בנסיבות העניין, אין טעם המצדיק התערבות בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא. מבחינת מתחם הענישה הראוי, לא ניתן לקבל את טענות המערער כי "הריחוק הטכנולוגי" בין המערער לקורבנות מצדיק ענישה מקלה. למרות שמעשי המערער נעשו במרחב הווירטואלי, הרי שהפגיעה והנזקים הנפשיים שנגרמו לאותן קורבנות צעירות היא ממשית ומציאותית. דווקא במרחב רשת האינטרנט פוטנציאל הנזק הוא חמור במיוחד, נוכח קלות השכפול וההפצה. אין בהיותה של העבירה מבוצעת באמצעות רשת האינטרנט כדי להפחית בהכרח את חומרת פגיעתה בערכים מוגנים. אדרבא, המשפט אמור להיות ערוך לאיומים החדשים על גופם, כבודם ושלוות חייהם של נפגעי עבירות ולתת להם מענה הולם.