(החלטה, אזורי לעבודה י-ם, השופטת דיתה פרוז'ינין): התובעת ביקשה להציג מסמכים שנמצאו במחשב שסיפקה לנתבע 1 במהלך עבודתו, שלטענתה תומכים בטענותיה נגד הנתבעים (גרם הפרת חוזה). התובעת מספקת שירותי ניהול ופיקוח הנדסיים. הנתבע 1 עבד אצל התובעת ופיקח על פרויקט באשדוד. הנתבע התפטר מעבודתו ועבר לנתבעת 2. בסמוך לכך, עבר הפרויקט לפיקוחה של הנתבעת 2. הצדדים קיימו ישיבת הוכחות שנועדה לברר את אופייה וסיווגה של תיבת הדוא"ל שבה נמצאו המסמכים שגילויים נתבקש. נפסק -  שתי זכויות כבדות משקל, שהוכרו כזכויות חוקתיות, ניצבות זו מול זו בשאלה זו. מחד, עומדת זכותו הקניינית של המעסיק בעסקו ובעלותו במחשב, בטכנולוגיית המידע ובזמן העבודה שמשקיע העובד בפעולה שאינה קשורה לעבודה. מאידך, ניצבת זכותו של העובד לפרטיות בכלל ובמרחב הווירטואלי בפרט, לסודיות השימוש שהוא עושה במרחב זה, תוך התחשבות בכך שהעובד נמצא חלק נכבד מיומו בעבודה ואין זה סביר למנוע ממנו לעשות שימוש במחשב לצרכיו האישיים. יש לאזן בין הזכויות הנ"ל בהתאם לנסיבות מתוך הבנה כי אין מדובר בזכויות מוחלטות. ההלכה המנחה נקבעה בעניין איסקוב, שעסק בזכות המעסיק לנטר ולחדור לתיבת דוא"ל של עובד ושאבחן בין תיבת דוא"ל מקצועית המיועדת למטרות עבודה בלבד לבין תיבה מעורבת או אישית שניתנה על-ידי המעביד לעובד ומשמשת גם לתכתובת אישית. לאחר בחינת טיב תיבת הדוא"ל במקרה דנן, הוחלט להתיר לתובעת להגיש את המסמכים שנמצאו במחשב שהיה בשימוש הנתבע 1, תוך מתן אפשרות לנתבעים לטעון למשקלם ולאמינותם של מסמכים אלה.

מעדות מנהל התובעת עולה כי תיבות הדוא"ל בהן ניהלו העובדים את התכתבויותיהם אצל התובעת אינן בגדר תיבות פרטיות, שכן אין להן קוד גישה מיוחד המופעל בכל פעם שהעובד מבקש להיכנס לתיבה. כל העובדים, לרבות התובעת, יכלו להיכנס לתיבות של כל העובדים האחרים והדבר אף נעשה לצורך הוצאת מסמכים שהיו נחוצים לעבודה השוטפת. כל ההתכתבויות של העובדים היו חשופות והעובדים ידעו, או שהיה עליהם לדעת כי אין מדובר בתיבות פרטיות, אלא בתיבות מקצועיות שהשימוש בהן הוא לצרכי עבודה (וזאת למרות שלא ניתנו הנחיות בעניין אופן השימוש בתיבות הדוא"ל ולא נאסרה פעילות אישית של עובדים בהן). תכלית הדרישה לכללים ונהלים ברורים נועדה להגן על העובד מפני מעסיק "פולשני" ולהבהיר מראש את המותר והאסור. אלא שבמקרה דנן, התיבות היו פתוחות לכלל העובדים ולא רק לעיונה של התובעת וכולם עשו בחומר המצוי בהן שימוש לצרכי עבודה. מי שמנהל תכתובות אישיות ופרטיות בתיבה דוא"ל כזו מוותר על זכותו לפרטיות מראש. יש לייחס לנתבע 1 הסכמה מכללא למדיניות "תיבות הדואר הפתוחות" ומכוחה הסכמה מכללא לחשיפת תכתובת אישית שהתנהלה בתיבה זו. גם אופן גילויה של התכתובת תומך במסקנה כי יש להיעתר לבקשת התובעת. אין מדובר בחדירה שנעשתה מתוך כוונה לפגוע בפרטיות העובד ולמצוא מידע לגביו, אלא כחלק משגרת העבודה לאחר שהוחזר המחשב ובתום לב. הנתבע 1 אף ציין בעדותו כי לא ייחס למסמכים משקל רב. מדבריו עולה כי הוא מתנגד לחשיפת המסמכים משום שהוא חושש שאינם אמינים, אולם שאלה זו אינה נוגעת לשלב מתן ההיתר להצגת המסמכים. העובדה כי הנתבע 1 לא טרח למחוק את המסמכים מהמחשב לאחר שסיים את עבודתו והחזיר את המחשב לתובעת, תומכת במסקנה כי יש לראות בהתנהלותו זו הסכמה מכללא לחשיפתם ובצידה ויתור על פרטיותו ביחס למסמכים אלה. גם אם מדובר במסמכים פרטיים, הרי שהמחשב לא היה עוד בחזקתו והוא לא עשה דבר כדי לשמור על פרטיותו. הבקשה התקבלה.

עדכון: ביום 23.7.2014 החליט ביה"ד הארצי לעבודה, לבקשת הנתבע, כי יש ליתן רשות ערעור על ההחלטה לעיל. במהלך הדיון בערעור (3.11.2014) ניתן תוקף של פס"ד להסכמת הצדדים, לפי הצעת ביה"ד, לפיה נושא הגשת המסמך יוחזר לביה"ד האזורי ביחס לשאלה האם ניתן היה להגישו בשלב סיום העדויות, למרות שהיה בידי התובעת מתחילת ההליך. הוסכם כי טענה של הגנת הפרטיות לא תהווה חסם להגשת המסמך, אלא כי ביה"ד האזורי יבחן את המסמך, בין היתר לאור טענות בדבר הגנת הפרטיות, לצורך מבחני המשקל והמהימנות של המסמך שייבחנו במסגרת ההליך כולו [ע"ע 4460-02-14 ליאוניד פוליבוי נ' ניסים שוקר - מהנדסים יועצים בע"מ ואח'].