הליך מסועף שעניינו בהפרת זכויות יוצרים בצילומי צימרים (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט אורי שהם):

העובדות: תביעה ותביעה שכנגד שעיקרן בטענה להפרת זכויות יוצרים בצילומי "צימרים", שצילם התובע, המשמש כעורך ומפעיל אתר התובעת ("Zimercard"). האתר עוסק בשיווק צימרים. הנתבעים 1-3 הם החברה המפעילה את אתר "Weekend" ומנהליה. האתר עוסק בשיווק תיירות פנים בישראל. במסגרת התביעה הוגשו גם שתי תביעות שכנגד, הודעות צד ג', והודעות צד ד'. עיקר טענת התובעים כי הנתבעת העתיקה צילומי צימרים ופרסמה אותם באתר מתחרה. הנתבעת טענה בעיקר כי מקור הצילומים בתיירנים (הנתבעים 4-9), בעלי הצילומים, שהם שמסרו לה את הצילומים וכי היו רשאים לעשות כן. בתביעתה שכנגד העלתה הנתבעת טענות דומות להעתקת צילומים כלפי התובעת.

נפסק: הדין החל הוא חוק זכות יוצרים, 1911, ופקודת זכות יוצרים, 1924, שכן האירועים התרחשו לפני 25.5.2008, הוא המועד שנכנס לתוקפו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. הן החוק הישן והן החוק החדש מכירים במפורש בזכות יוצרים על יצירת צילום. התמונות נשוא התביעה עומדות בדרישת המקוריות והיצירתיות, שכן הצילומים כוללים יסודות מקוריים ויצירתיים, פרי ידו של התובע, והן ראויות להגנת זכויות היוצרים. התובעים טענו כי התובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונות. הנתבעים טענו כי הנתבעים הנוספים, התיירנים, הם בעלי הזכויות בתמונות, שכן הם שהזמינו את פרסום הצימר באתר התובעים. אין חולק כי התובעים מכרו שירותי פרסום ב"צימר-קארד" וכי התיירנים הזמינו את שירותי הפרסום. השאלה היא האם הזמנת הפרסום כוללת גם את הזמנת הצילום. הנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתם כי הזמנת הפרסום על-ידי התיירנים כללה גם את הזמנת הצילומים. הבעלות בתמונות שייכת ליוצר, הצלם, הוא התובע 2.

קיים דמיון ניכר, ולמעשה זהות כמעט מוחלטת, בין מרבית התמונות שצילם התובע לבין התמונות שהופיעו באתר הנתבעת (Weekend). קמה חזקה שבעובדה, הניתנת לסתירה, כי הנתבעים 1-3 העתיקו את התמונות מ"צימר-קארד". הצגת התמונות שהתובע הוא בעל הזכויות בהן, באתר הנתבעים 1-3, הוא העתקה והפרה של זכות היוצרים של התובע. הנתבעים 1-3 לא הוכיחו את טענתם לפיה במועדים הרלבנטיים מערכת הניהול של האתר אפשרה לתיירנים להעלות תכנים ותמונות באופן עצמאי. הנתבעים 1-3 טענו כי התובע התיר לתיירנים את השימוש בתמונות. יש לקבוע, ביחס לכלל התיירנים, למעט הנתבעת 7, כי לא ניתנה להם הרשאה או הסכמה להשתמש בתמונות. אשר לנתבעת 7, בכך שהתובע הוריד את התמונות למחשב של נתבעת זו, יש לראות זאת כהסכמה משתמעת ובלתי מוגבלת מצדו להשתמש בתמונות.

למעט ביחס לנתבעת 7, שאישרה כי העבירה את התמונות לצורך העלתן ל-Weekend, ביהמ"ש לא השתכנע כי התיירנים מסרו לאתר את התמונות. מכיוון שלנתבעת 7 ניתנה רשות שימוש בתמונות, אין לראות בפעולתה משום הפרת זכות יוצרים (גם לו היה נקבע כי פעלה ללא הרשאה היתה עומדת לה הגנת מפר תמים). אשר לנתבע 9, יש לקבוע כי הוא אחראי כלפי הנתבעים 1-3 על העתקת התמונות הנוגעות לו, לאור מסמך ההצהרה עליו חתם. עם זאת, אין לייחס לנתבע 9 אחריות כלפי התובעים, בעיקר משום שהתמונות הוסרו לאחר פרק זמן קצר מאוד. 

התובע טען להפרת זכותו המוסרית בכך שלא ניתן לו ייחוס. התובע לא הוכיח כי בתקופה הרלבנטית היתה חובה, או כי היה מקובל בענף הצילום המסחרי, לציין את שם הצלם כ"מחבר" תמונות הצימרים. יש לדחות טענה זו. האחריות היא ביחס להפרת זכויות ב-10 צילומים, צילום אחד של הצימר של הנתבעים 4-6, ותשעה צילומים של הצימר של הנתבע 8. יש לראות בכך כשתי הפרות, אחת ביחס לכל צימר. יש לפסוק לתובעים פיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ש"ח עבור כל אחת מההפרות וסה"כ 40,000 ש"ח. הודעות צד ג' שהוגשו בתביעה העיקרית נדחו אף הן. התובעים לא ביססו את אחריותם האישית של הנתבעים 2-3. 

בתביעה שכנגד טענה הנתבעת כי התובעים העתיקו ממנה 14 צילומים של הצימר "נווה דפנה". השאלה העיקרית בתביעה זו היא מי בעל הזכויות בצילומים: הנתבעת, בעל הצימר, או הצלם? קיימות שלוש גרסאות שונות בעניין זה. בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה, משום שדין התביעה להידחות. אם הנתבעת היא בעלת הזכויות בצילומים, עומדת לתובעים הגנת "מפר תמים", שכן פרסמו את התמונות בהסתמך על הרשאת התיירן.