(החלטה, שלום י-ם, השופטת תמר בר-אשר צבן): משטרת ישראל חקרה תלונה לפיה, לכאורה, נעברה עבירה של התחזות לאחר באתר האינטרנט "הארץ", שבבעלות המבקשת. נטען כי כותב תגובית לידיעה שפורסמה באתר הזדהה בתור המתלונן (עובד במשרד ממשלתי), בכוונה להונות את הקוראים ולפגוע בשמו הטוב של המתלונן. לבקשת המשטרה, ניתן צו מכוח ס' 43 לפק' סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)(נוסח חדש), התשכ"ט-1969, המורה למבקשת להמציא למשטרה מידע המצוי ברשותה אודות כותב התגובית, לרבות כתובת ה-IP שלו. המבקשת מתנגדת לצו שניתן ועתרה לעיכוב ביצועו ולביטולו. עיקר טענות המבקשת הינן כי מתן הצו פוגע באינטרסים מובהקים הנוגעים לכלל גולשי האינטרנט בישראל, לרבות הזכות לאנונימיות, אינטרס ההסתמכות של כותב התגובית שזהותו לא תחשף וכן חופש הביטוי. נפסק - 

• תחילה, יש לבחון האם נעברה לכאורה עבירה של התחזות כאדם אחר (ס' 441 לחוק העונשין). רק אם יימצא כי אמנם יש במעשה משום עבירה לכאורה, כי אז יהיה צורך לבחון אם ישנה הצדקה לצו שניתן. כל מצב שבו אדם הציג עצמו בתור אדם אחר קיים (חי או מת), מקיים את היסוד העובדתי של העבירה. יסוד זה מתקיים גם בנסיבות בהן אדם כותב תגובית לידיעה שפורסמה באתר אינטרנט וכותב בה את שמו של אחד אחר בתור כותב התגובית. יסוד זה מתקיים בנסיבות הנדונות.
• במקרה דנן מתקיים גם היסוד הנפשי, שכן מטרת ההתייצגות הכוזבת של כותב התגובית הייתה להניע את קוראיה לטעות ולחשוב שהמתלונן הוא שכתב אותה, בעוד שבשל ההונאה הנובעת מעצם ההתחזות, נשללה מהקוראים אפשרות הבחירה לדעת שהכותב אינו המתלונן. אמנם, מוכרים מקרים בהם כותבי תגוביות מזדהים או מתכנים בשמות של אישיויות ידועות, כגון גורמים פוליטיים, ידוענים ואח'. באותם מקרים, ניכר מעצם התגובית כי מדובר בהתחזות. נסיבות המקרה שונות כיוון שאין מדובר בדמות ידועה ומוכרת, אלא בעובד המשרד הרלבנטי, שצירוף שמו הפרטי ושם משפחתו הוא ייחודי.
• כעת יש לבחון האם בנסיבות העניין התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 43 לפקודה, שרק בהתקיימותם יינתן צו לתפיסת מסמכים. בהתאם לסעיף, ביהמ"ש מוסמך להורות לאדם שברשותו מצוי חפץ שהצגתו "נחוצה או רצויה" לצרכי חקירה או משפט, להציגו או להמציאו, אם "לפי ההנחה החפץ... ברשותו". הסעיף קובע שני תנאים למתן הצו - נחיצותו לצרכי חקירה והתקיימות ההנחה שהוא אמנם מצוי ברשות מקבל הצו. גם אם התנאים מתקיימים, מתן הצו מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
• אין לקבל את טענת המבקשת כי המשטרה לא ביססה כנדרש את קיומם של התנאים המצדיקים היעתרות למתן הצו. נחיצות כתובת ה-IP של כותב התגובה, או כל פרט מזהה אחר שלו המצוי בידי המבקשת, היא האמצעי היחיד אשר יכול לאפשר התחקות אחר כותב התגובית. בהיעדר חשוד פוטנציאלי, כל דרך אחרת אינה אפשרית ואינה סבירה. בכך מתקיים התנאי והראשון ובאשר לשני - אין מחלוקת כי הנתונים מצויים בידי המבקשת.
• ככל וישנן טענות בדבר ההצדקה שיש לעצם מסירת המידע בשל הפגיעה הכרוכה, לפי הנטען, באינטרסים ציבוריים שונים ובאינטרסים של המבקשת ושל החשוד, שזהותו אינה ידועה לעת הזו, הרי שמקומן להתברר בשלב מאוחר יותר, לאחר מיצוי החקירה. אם יאותר החשוד, כי אז יהיה על התביעה לשקול אם לנוכח האינטרסים המוגנים לטענת המבקשת, יש מקום להגשת כתב אישום. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בטענות המבקשת בעניין זה, אך ביהמ"ש דן בכך בקצרה.
• יש להזכיר כי חוק נתוני תקשורת מאפשר לרשויות החקירה הנקובות בו (ובהן המשטרה), לקבל לרשותן נתוני תקשורת מכל חברות התקשורת. בכלל הנתונים והמידע שרשאית המשטרה לקבל לצרכי חקירת עבירות נכלל גם מידע אודות כתובות IP של גולשים ברשת האינטרנט. עם זאת, החוק מגביל קבלת צווים מכוח החוק רק לחקירת עבירות מסוג פשע או עוון. אין לקבל את טענת המבקשת כי ככלל, נתוני תקשורת יימסרו רק בנסיבות חריגות או במצב שבו ישנו סיכוי לחיי אדם.
• מפסק-הדין בעניין האגודה לזכויות האזרח, בו נדחו עתירות לביטול הוראות חוק נתוני תקשורת, עולה כי ככלל האמצעי של מתן צווים לזיהוי חשודים באמצעות נתוני תקשורת (ובהם כתובות IP) הוא הליך ראוי שנועד לתכלית ראויה שעניינה חשיפת עבירות ועבריינים לשם העמדתם לדין. בנסיבות אלה, חרף הפגיעה בפרטיות, הרי שבאיזון בין פגיעה זו לבין האינטרס הציבורי, ידו של האינטרס הציבורי על העליונה.
• מעבר לפגיעה בפרטיות הגולשים, טענה המבקשת כי יש בחשיפת המידע משום פגיעה בעיקרון האנונימיות ברשת האינטרנט, פגיעה בהסתמכות כותב התגובית על עיקרון האנונימיות ואף פגיעה בתדמיתה. הסוגיה של מתן צו המורה לספק שירותי אינטרנט או למפעיל אתר אינטרנט לחשוף את זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, נידונה בביהמ"ש העליון בעניין רמי מור. פסיקה זו רלבנטית רק להליך אזרחי שבו לכאורה עוול המפרסם האנונימי בעוולה אזרחית. כך גם הקביעה כי אין כיום עילה בחקיקה הישראלית למתן צו כאמור, שכוחה יפה רק לעניין בקשה למתן צו לחשיפת פרטי הגולש במסגרת הליך אזרחי. באשר להליך פלילי ולמקום שבו לפי החשד נעברה עבירה פלילית בידי גולש אנונימי ברשת האינטרנט, אין מחלוקת כי בנסיבות אלה ניתן להורות על חשיפת זהותו של הגולש.
• בפסיקה שנדרשה לשאלת חשיפת זהותו של גולש באינטרנט, הייתה נקודת המוצא כי יש לכבד את עיקרון האנונימיות ברשת האינטרנט, זאת - חרף מגרעותיה של זכות זו ופוטנציאל הפגיעה הקשה הטמון בה. עם זאת, אין מחלוקת כי יש נסיבות בהן הזכות לאנונימיות ברשת האינטרנט תיסוג מפני זכויות אחרות ובהן הזכות לשם טוב.
• זאת ועוד, אפילו אמנם חשיפת זהות גולשי אינטרנט פוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם שזהותם לא תיחשף, ואפילו אמנם עשויה חשיפתם ליצור "אפקט מצנן" שיוביל לפגיעה אפשרית בזכותם לחופש הביטוי ובזכות לאנונימיות - אין בכך די. טעמים אלו אינם מצדיקים אי מסירת מידע למשטרה, הדרוש לה לצרכי חקירת תלונה בדבר חשד לעבירה.
• מקובלת עמדת המשטרה כי אין לראות בכותב התגובית כמי שבחר לכתוב תגובה אנונימית. אין מדובר בכותב תגובית שביקש להגיב למאמר שפורסם באתר, המעוניין לשמור על אנונימיות. מדובר במי שרצה להשתמש באנונימיות על-מנת לפגוע במתלונן. בנסיבות אלו, לא זכאי כותב התגובית להסתתר מאחורי מסך האנונימיות, שממנו יכול היה ליהנות, אילו כתב את תגובתו באופן אנונימי אמיתי, מבלי להתחזות למתלונן.
• אין ממש בטענת המבקשת כי הותרת הצו תפגע בתדמיתה, בכך שתוצג כמי שאינה מגינה על האנונימיות של ציבור הגולשים באתר שלה. במקרה דנן, בחר כותב התגובית להתחזות לאחר. בנסיבות אלה, תדמיתה של המבקשת תהיה של מי שאינה מאפשרת לאתר האינטרנט שלה לשמש קרקע פוריה לעבירות הפוגעות באחרים. הבקשה נדחתה.