(פסק-דין, שלום קריות, השופט דאוד מאזן): תביעת לשון הרע. האם מוטלת אחריות אזרחית על ספק שירותי אינטרנט, לתוכן פוגע או מפר שחובר על-יד צד שלישי? התובע הוא מטפל אלטרנטיבי. הנתבעת היא מפעילת האתר Ynet, בו מתנהל פורום רפואת משפחה, שהתובע היה משתתף פעיל בו. עניין התביעה ב"טוקבקים" שפורסמו בפורום, שחוברו בידי גולשים אנונימיים, שלטענת התובע פוגעים בשמו הטוב. נפסק -

• אין מחלוקת בין הצדדים כי הפרסומים מהווים לשון הרע. הנתבעת הסירה את הפרסומים בסמוך לפניית התובע. בניגוד לטענת התובע כי שנים לא היה מודע כלל לקיומם של הפרסומים, הרי שקשה לקבל את גרסתו זו. לאור היותו של התובע משתתף פעיל באתר, שהיה מודע לפרסומים רבים אודותיו ואף ניהל הליכים ביחס לפרסומים קודמים, סביר להניח כי ידע ידיעה מוקדמת מזו שנטענת על-ידו.
• הסרת ההודעות מהפורום עצמו לא הביאה להסרת ההודעות ממנוע החיפוש. דרישה להסרה היא דרישה חובקת ואינה דרישה חלקית ומעת הפניה הראשונה היה על הנתבעת להסיר את ההודעות לחלוטין, הן מהפורום והן ממנוע החיפוש של האתר עצמו. יחד עם זאת, במנוע החיפוש ניתן היה להגיע לביטויים הפוגעניים בדרך מיוחדת ולא פשוטה כלל (ולא על-ידי כתיבת הביטוי רמי מור). דרך חיפוש זו מלמדת על חיפוש מקצועי מעבר ליכולותיו של המשתמש הסביר בפורום.
• הסעיף היחיד שיכול להקנות אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע הוא סעיף 11, שכותרתו "אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת". בפסיקה קיימות שתי גישות: האחת, הגורסת כי ניתן להחיל את ס' 11, בדרך של פרשנות, על אתרי אינטרנט במקרים מסוימים והשנייה, שגורסת כי לא ניתן, בהעדר חקיקה מפורשת, להטיל אחריות מכוח הסעיף במקרה ומדובר באתר אינטרנט מהסוג שמפעילה הנתבעת ("עיתון אינטרנט"). מן הראוי לפרש את ס' 11 כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת ולפיכך אין חבות בלשון הרע על הנתבעת מכוח סעיף זה.
• הדברים פורסמו דרך תגובות גולשים, המתפרסמות באתר בכמויות גדולות מאוד מדי יום, ללא יכולת של האתר לדעת מראש או לבצע בהם עריכה כלשהי לפני פרסומם, או לצפות תוכנם מראש, לכן אופיים שונה מאופי דברים המתפרסמים בעיתון או ב"עיתון נט" או ברדיו / טלוויזיה, שם העורך והכותב מחליטים מראש מה מתפרסם. השוני במאפיינים מחייב שוני בהתייחסות, לכן אין מקום להתייחס לאתר אינטרנט מסוג הנתבעת ולהחיל עליו את ס' 11 לחוק.
• אין זה ראוי לאכוף תכנים חדשים על ההגדרות ה"עתיקות" שבחוק, רק כדי להתאים עצמנו לזמנים חדשים, מבלי לשים לב לרוח החוק ותכליתו. פקודת העיתונות אינה מתאימה לחול על רשת האינטרנט, הן מבחינת הלשון והן מבחינת התכלית. הכפפת רשת האינטרנט לאותם הסדרי חקיקה, היא הרחבה לא ראויה של הפגיעה בחופש הביטוי הטמונה בהסדרים אלה. הנתבעת, כמפעילת האתר, אינה נכנסת להגדרת ס' 11 לחוק. אין לתובע כל עילת תביעה נגד הנתבעת מכוח חוק איסור לשון הרע.
• ס' 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל את הוראות ס' 12 לפק' הנזיקין, המטיל אחריות נזיקית על המסייע, מייעץ ומשתף עצמו, בעילת לשון הרע וזאת כמעוול משני. יש להוכיח כוונה ומודעות להשתתפות במעשה עוולתי. מאחר ואין בראיות כל הוכחה למודעות הנתבעת לתוכן הפוגע, לא ניתן לבסס אחריות מכוח סעיף זה. המודעות התגבשה רק עם הבקשה להסרה. מאחר והנתבעת הסירה מיידית את התוכן מהאתר ופנתה לחברה האחראית על מנוע החיפוש, עם קבלת הדרישה, הרי אין מקום ליצור אחריות כמעוול משני מכוח ס' 12 לפקודה.
• עוולת הרשלנות - אין חולק כי מפעיל של אתר אינטרנט צופה ניצול לרעה של הליך התגובות הקיים במערכת האינטרנט על-ידי צד שלישי, על-מנת לציין דברים שבמהותם הם לשון הרע, כל זאת תוך ניצול האנונימיות על-מנת לפגוע בשמו של אדם אחר. קיימים שיקולים ואינטרסים בעד ונגד הטלת אחריות על ספק שירותי אינטרנט. הסדרת התחום על-ידי המחוקק טרם נעשתה ועל ביהמ"ש לאזן בין הדברים, להגן על שמו הטוב של הנפגע מחד ומאידך לשמור על חופש הביטוי ולמנוע מערכת פיקוח על-ידי ספק השירות ומניעת ייקור השירות.
• הטלת אחריות על הספק כדי שיבנה מנגנונים לפקח על תוכן התגובות הוא למעשה בלתי אפשרי. מדובר במאות אלפי משתמשים ואלפי מגיבים והדבר אינו מעשי ועלויות פיקוח מעין זה הן גבוהות מאוד ואין זה ראוי לגלגל זאת על הציבור בכללותו, שכן הדבר יגרום לייקור העלויות. ספק השירות אינו בעל ידיעה על התוכן ואם תוטל עליו החובה לבדוק ולאשר את התוכן לפני פרסומו, הדבר יביא לייקור השירות ולפגיעה בחופש הביטוי. לפיכך, אין זה ראוי לאמץ משטר של רשלנות ויש להעדיף על פניו את כלל ההודעה וההסרה.
• מקובל על ביהמ"ש המבחן המשולש שנקבע בפרשת בורוכוב, לחיוב הנהלת אתר אינטרנט בגין פרסום טוקבקים, הידוע ככלל של "הודעה והסרה". שם נקבע כי מן הראוי להטיל על ספק אחריות ברשלנות, אם הוא לא מסיר את ההודעה הפוגעת וזאת כאשר אין בכך הכבדה לא סבירה ומצד שני כשהנזק לשם הטוב הוא נזק כבד, כאשר מידת כובד הנזק נבחנת לפי האמצעים שיידרשו מספק השירות כדי לבצע פיקוח כזה שימנע את הפרסום ולפי ההשלכה של אותם אמצעים ואותו מנגנון פיקוח על חופש הביטוי באותה מדיה.
• הזמן שחלף עד להסרת התוכן הפוגע מהאתר עצמו הוא זמן סביר בהחלט; הזמן שארך ממועד הדרישה להסרה ממנוע החיפוש ועד להסרתו בנסיבות דנן הוא זמן סביר ומשכך ולאור העובדה כי הנתבעת פעלה בהתאם למנגנון ההודעה וההסרה, היא פטורה מאחריות. התביעה נדחתה.