(פסק-דין, שלום ת"א, השופט עזריה אלקלעי): תביעה לפיצוי בגין 46 מסרונים ששלחו הנתבעות למכשיר הנייד של התובעת, שמטרתם לעודד אותה לשלם את חובה לנתבעת 1, בטענה כי אלו מהווים "דבר פרסומת" לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - כאשר המחוקק הגדיר את המונח "דבר פרסומת" בגוף החוק, הרי שאין לצמצם ביטוי זה למשמעות הרגילה והיומיומית שמייחס האדם ברחוב למונח, אלא שיש לפרשו לפי נוסח הגדרת הביטוי בחוק ובהתאם "למטרות היעדים האינטרסים והערכים אשר הנורמה נועדה להגשים". המחוקק התכוון להרחיב את ההגדרה ולהחיל אותה על מסרון המעודד את הנמען להוציא כספים לכל מטרה שהיא, דהיינו כל תשלום לרבות לצורך פירעון חוב. המסרונים נועדו לגרום לתובעת לשלם לנתבעת 1 את חובה והשאלה היא האם לפי פרשנות החוק, ניתן לפרש מסרונים שמטרתם לעודד תשלום חוב כ"דבר פרסומת". פרשנות תכליתית של החוק והרציונל מאחורי חקיקתו מתיישבים עם היות המסרונים מהסוג האמור בבחינת "דבר פרסומת: (א) המסרונים נשלחו ממשרד הנתבע 2 לקבוצה גדולה של נמענים - כל או מרבית חייבי הנתבעת 1 המטופלים במשרד עוה"ד הנתבע. זאת ניתן ללמוד מכך שמדובר במסרונים בלשון כללית ולא בפניה שמית; (ב) המסרונים נועדו לעודד את התובעת ל"הוצאת כספים בדרך אחרת". גם פירעון חוב יכול לבוא בהגדרה זו; (ג) ניתן לראות בנתבעות כ"מפרסם", שכן "דבר הפרסומת" עשוי "לקדם את מטרותיהם של הנתבעים". גביית חוב נכללת במסגרת עסקי הנתבעות ומשרתת את מטרותיהן; (ד) הכמות הבלתי סבירה של המסרונים ותדירות משלוחם (46 מסרונים, מתוכם 32 בחודש אחד), תומכת בפרשנות האמורה. ההודעה שנשלחה בפסה"ד בעניין זיגדון, להבדיל מההודעות במקרה זה, נוסחה כדרישה לתשלום חוב וכן נקבע כי התובע יצר קשר עם הנתבעים וביקש כי יתקשרו אליו. המסרונים ששלחו הנתבעות לתובעת באמצעות הנתבעת 2 מהווים "דבר פרסומת" וכל אחת מהנתבעות הינה "מפרסם". התובעת זכאית לפיצוי בסך 15,000 ש"ח מהנתבעות, ביחד ולחוד וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח.