(החלטה, מחוזי ת"א, השופט איתן אורנשטיין): החלטה מקדמית במסגרת תביעה לצו מניעה קבוע, בה עתר המבקש כי ביהמ"ש יורה למשיבה להסיר ביטויים פוגעניים המופיעים בצירוף לשמו במנגנון ההשלמה האוטומטי של מנוע החיפוש גוגל. במסגרת המרצת הפתיחה שהגיש המבקש, התבקש ביהמ"ש להתיר פיצול סעדים. כן עלתה שאלת הסמכות העניינית של ביהמ"ש לדון בהליך (המבקש הודיע כי הוא סבור שסכום הנזק אינו חורג מסמכותו של בימ"ש שלום). נפסק - מבחן הסמכות העניינית נגזר מהסעד המבוקש, לפי הסמכויות הקבועות בחוק בתי המשפט. על ביהמ"ש לבחון מהם הסעדים המבוקשים בתובענה וכנגזר מכך מה היא הערכאה המוסמכת לדון בה. המבקש עותר לצווי מניעה וצווי עשה. בניגוד לטענת המבקש, גם בית משפט שלום מוסמך כעקרון להוציא צווי עשה ואל תעשה. בראש ובראשונה, מבסס המבקש את התביעה על חוק איסור לשון הרע. חוק זה מסמיך את ביהמ"ש ליתן סעדים של צווי עשה ואל תעשה, מכוח סעיף 7 לחוק, המחיל את סעיפים 71-22 לפקודת הנזיקין. סעיף 9 לחוק מסמיך את ביהמ"ש ליתן צווים נוספים, כגון איסור הפצה. לכן, אין מניעה שבימ"ש שלום ידון בתביעות לשון הרע ויוסמך להעניק צווי עשה ואל תעשה. אדן נוסף עליו מושתת התביעה הוא פגיעה בפרטיות המבקש.

חוק הגנת הפרטיות גם מסמיך את ביהמ"ש להורות על איסור הפצת החומר הפוגע או השמדתו. משכך, אין מניעה שביהמ"ש יורה על מתן סעד לפי חוק זה. המסקנה היא שקיימת סמכות מקבילה לביהמ"ש השלום ולביהמ"ש המחוזי לדון בסעדים המבוקשים בתובענה. הערכאה שתוסמך לדון בכל מקרה נתון תיקבע לפי סכום התביעה, בהתאם לחוק. הקושי הינו באותם מקרים בהם נתבע רק סעד מסוג עשה ואל תעשה, שאין בצדו סעד כספי. המבקש גילה דעתו שסכום הפיצוי שיגיע לו, אם תתקבל טענת החבות, מצוי בסמכות בימ"ש שלום. משכך, שעה שעסקינן בסמכות מקבילה, המקום לברר את התביעה הינו לפי סכום התביעה, בין הקיים ובין הצפוי. די בכך להורות שביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בתובענה ולהורות על העברתה לביהמ"ש השלום. ביחס לבקשת המבקש לפיצול סעדים, אין מקום להתיר זאת. המבקש הודיע כי סכום הנזק ידוע והוא אמד אותו. אין עסקינן בשאלה סבוכה של נזקים ואין מניעה שביהמ"ש יידרש למכלול יריעת המחלוקת. המבקש יכול לעתור לסעד כספי. דרך זו עדיפה מאשר פיצול ההליך לשניים וריבוי התדיינויות שלא לצורך. הסמכות לדון בתובענה מוקנית לבית משפט השלום. דין הבקשה לפיצול סעדים להידחות.