(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט רמי חיימוביץ): התובע, עו"ד במקצועו, מפעיל אתר אינטרנט למשרד עו"ד (glazberg.com). במשרד מספר כתובות דוא"ל הכוללות את הסיומת המשרדית וכן תיבת דוא"ל מרכזית, המצויה בשליטת התובע, ה"אוספת" כל הודעת דוא"ל אחרת הנשלחת לסיומת המשרדית. הנתבעים, העוסקים בשיווק ופרסום באינטרנט, שלחו לתובע 17 הודעות דוא"ל שכללו פרסומות לבתי עסק שונים (הנתבעת 3 היא חברה שעיסוקה בדיוור ישיר ובבעלותה מאגרים של כתובות דוא"ל. הנתבע 2 הוא בעליה ומנהלה והנתבע 1 הוא בנו). התובע טען כי הנתבעים הפרו את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק -

• יש לקבל את התביעה נגד הנתבעת 3 ולדחותה ביחס לנתבעים 1-2 (נתבעים אלו הם עובדי החברה ומנהליה ואף שביצעו את המשלוח בפועל, אין הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחשוף אותם לתביעה אישית). טענות הנתבעים בנוגע להתנהלות התובע ולאופן קבלת הדוא"ל אינן מצדיקות את דחיית התביעה, אולם יינתן להן ביטוי בהערכת הנזק. 
• סעיף 30א לחוק חולל מהפכה בתחום הפצת דברי פרסומת המוניים ואסר על "מפרסם" לשגר "דבר פרסומת" באופן המוני "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב". לאיסור הכללי נקבעו חריגים מצומצמים יחסית (כגון פנייה חד פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק, בהצעה להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמו).
• הנתבעת היא "מפרסם", הואיל והיא נכללת בסיפא להגדרה ("מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר") והטלת אחריות עליה היא בליבת החוק, שנועד למנוע את תופעת ההפצה ההמונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות, שהפכה בשנים האחרונות למטרד ציבורי. גופים מסחריים דוגמת הנתבעת הם העומדים מאחורי השיגור ההמוני עבור בתי עסק הרוכשים את שירותיהם והם אלו המפיקים ממנו תועלת כלכלית, לכן קיים טעם של ממש בהטלת אחריות עצמאית ונפרדת עליהם.
• ההודעות מהוות "פרסומת" במובן הפשוט ובהתאם להגדרה החוקית. מדובר במודעות שנועדו לעודד את הנמען לרכוש את המוצר או השירות המוצעים בהן וגם במקרה שבו ההתנסות הראשונית היא חינם, ברי כי המטרה היא שהנמען ירכוש את השירות ויוציא בהמשך כספים. לשון הפרסומות מלמדת גם שאין מדובר בהצעה לקבל דברי פרסומת, אלא בפרסומת גופה.
• לא מתקיים החריג של פנייה חד-פעמית לבית עסק. ראשית, מדובר בתיבות דוא"ל פרטיות ולא כתובות של משרד עורכי הדין. העובדה שהכתובות כללו את הסיומת המשרדית לא הופכת אותן לכתובות של בית העסק. שנית, מדובר בפרסומות גופן ולא בהצעה להסכים לקבל פרסומות.
• חריג הסכמת הנמען (סעיף 30א(ג) לחוק) אינו מתקיים. לא הוצגה כל ראיה לכך שהמפרסם הודיע לתובע שהפרטים שמסר ישמשו למשלוח דבר פרסומת ושהתובע הסכים לקבל את הפרסומות. בחינת הפרסומות מלמדת כי הן אינן קשורות למוצר או שירות אליהם נרשם התובע ואף אינן משקפות מוצר או שירות דומה.
• אין לקבל את טענת הנתבעת ביחס להחלטת התובע שלא להסיר את כתובות הדוא"ל מרשימת התפוצה. המחוקק הישראלי קבע מנגנון "Opt In". הפרת החוק בוצעה מייד עם שיגור הפרסומת ללא הסכמה ובחירת הנמען להוציא עצמו מהרשימה היא משנית ורלוונטית לפיצוי במידה ומתקבלות מספר הודעות בזו אחר זו לאותה כתובת.
• הנתבעת טענה כי התובע פתח תיבת דוא"ל "כללית", שאספה הודעות שאינן מיועדות לו, כדי "לצוד" תביעות למטרת רווח. אין לקבל טענה זו. הפרסומות שוגרו לכתובות דוא"ל שרשם התובע והגיעו לידי הנתבעת ללא הסכמתו או ידיעתו. העובדה כי מדובר בכתובות שאינן מוקצות באופן קבוע לתובע אינה מעלה ואינה מורידה. התובע הסביר כי מניעיו היו ההגנה על פרטיותו וסיבותיו כנות.
• באשר לפיצוי, קיים אינטרס ציבורי בהרתעת גופים דוגמת הנתבעת, שכן היא, ולא בית העסק, זו שעוסקת באיסוף כתובות דוא"ל ואחראית על קבלת הסכמת הנמענים למשלוח. נושא היקף ההפרה נלמד מריבוי הודעות הדואר, אולם מספרן הועצם מכך שהתובע השתמש במספר כתובות דוא"ל ומאן להסיר עצמו מרשימות התפוצה, דבר שהחמיר את ההפרה ויש לתת לו ביטוי בעונש. הנתבעת תפצה את התובע בסכום כולל של 5,000 ש"ח בגין כל ההפרות, בתוספת הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח.