(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשם יגאל נמרודי): התובעת טענה כי קיבלה הודעות שונות לתיבת הדוא"ל, שנשלחו על-ידי הנתבעת 1 ונועדו לפרסם מוצרים ושירותים של הנתבעים 2-15. התובעת לא הודיעה על סירובה לקבל הודעות אלו. הנתבעת 1 עוסקת בשיווק באמצעות האינטרנט. לטענתה, גולשים המסתייעים בשירותיה החינמיים לציבור, מוסרים את כתובת הדוא"ל שלהם כ"שכר" עבור השירות וכי כך עשתה גם התובעת, עת נרשמה לאתר הנתבעת בשנת 2011 ואישרה את תקנון האתר (הכולל הוראה בדבר משלוח דוא"ל פרסומי). עוד נטען כי הוראות חוק התקשורת פוגעות בחופש העיסוק של הנתבעת 1. מרבית הנתבעות הנוספות טענו להעדר אחריות לפרסום, משום שהתנו את שירותי הנתבעת 1 (או משרדי הפרסום שהסתייעו בשירותי הנתבעת 1) בכך שלא ייעשה כל פרסום המנוגד להוראות הדין. נפסק -

• הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת הן קוגנטיות ובעלות אופי צרכני מובהק. על-מנת ש"מפרסם" יהיה רשאי לשגר הודעות לנמענים שונים, עליו לעמוד בתנאים הקבועים בחוק התקשורת - ככתבן וכלשונן - ואין לאפשר עקיפה של ההוראות בדרכים יצירתיות.
• העובדה שהתובעת ניהלה בלוג באינטרנט, אינה מקנה לנתבעת 1 זכות לשגר אליה הודעות דוא"ל. תיבת הדוא"ל של התובעת אינה מהווה תיבה של "בית עסק", שהרי גורם המפעיל בלוג אינו מהווה "עסק". ביחס לאחריותו של "מפרסם" - אין משמעות לשאלה האם הנמען הודיע על סירובו לקבלת "דבר פרסומת" או שהוא נמנע מכך. אין להוסיף על הוראות סעיף 30א לחוק תנאים שלא נקבעו בו במפורש. כמו כן, אין מקום להסתמך על הוראות דין זר, בשעה שבישראל קיים חוק ברור.
• הנתבעת 1 היא תאגיד שעיסוקו בתחום השיווק במרחב האינטרנטי. מדובר ב"מפרסם מקצועי". לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית לפיה זכאי "מפרסם מקצועי" לשגר "דבר פרסומת" לנמענים. אין משמעות לעובדה כי התובעת נתנה הסכמה שיישלחו אליה פרסומים שונים. בהתאם להוראות הדין, רשאית הייתה הנתבעת 1 לשלוח לתובעת פרסומים רק ביחס לאותו "מוצר או שירות" שנרכש או שהנמען והמפרסם ניהלו מו"מ לרכישתו (סעיף 30א(ג)(1) לחוק).
• הנתבעת 1 אינה משווקת של מוצר או שירות מסוים, אלא מפרסמת מוצרים ושירותים של תאגידים אחרים. פעילותה מנוגדת להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת. התנהלותה, תוך התעלמות מסעיף 30א(ג)(3) לחוק, מהווה ניסיון נפסד לעקיפת הוראות הדין. רישיון הנתבעת להפעיל מאגר מידע אינו רלבנטי לפעילותה נשוא התביעה.
• האחריות עבור פרסום המנוגד לדין מוטלת על "מפרסם". המחוקק בחר בהגדרה רחבה, הכוללת הן את הגורם המשווק את דבר הפרסומת והן את הגורם העשוי ליהנות מעצם הפרסום. לפיכך, נתבעים שהפרסומים מתייחסים אליהם נדרשים לשאת, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, באחריות לפרסום.
• משמדובר בפיצוי שנפסק גם ללא קיומו של נזק, אין מקום להעלות טענה בדבר חובת הנמען להקטין את נזקו, על-ידי שיגור הודעת סירוב. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממצב בו הנמען אינו משגר הודעת סירוב. נמען שנמנע משיגור הודעת סירוב מגלה דעתו שאף שמדובר בפרסום המנוגד לחוק, אין הוא רואה בעצם הפרסום מטרד משמעותי. הימנעות זו אינה מכשירה את ההפרה, אולם היא מהווה שיקול נוסף בעת קביעת שיעור הפיצוי. הנתבעת 1 תשלם לתובעת 10,000 ש"ח. כל נתבע נוסף ישלם 150 ש"ח עבור כל פרסום המתייחס אליו וזאת ביחד ולחוד עם חיוב הנתבעת 1. 

עדכון: ביום 8.10.2013 קיבל ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת עפרה צ'רניאק) בקשת רשות ערעור שהגישה הנתבעת 1 והורה על ביטול פסק-הדין והחזרת הדיון בחזרה לביהמ"ש לתביעות קטנות, על-מנת שיכריע תחילה במחלוקת העובדתית של האם ניתנה הסכמת התובעת מראש כי יישלחו אליה הפרסומים נשוא התביעה {רע"א 11878-04-13 לוג טק תקשורת בע"מ נ' איריס מזן}.

עדכון: ביום 6.4.2014 קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעת הסכימה לקבל דברי פרסומת והותיר את הפיצוי על כנו.