(פסק-דין, שלום חיפה, השופטת רויטל באום): התובעת היא בעלת מקומון המופץ באזור זכרון יעקב. התובע הוא מבעלי התובעת. הנתבעת הינה בעלת מגזין ארצי שבועי, המופץ בדפוס ובאינטרנט. התובע צילם 2 תמונות של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, אותן העלה לעמוד הפייסבוק שלו. באותו היום פנתה אל התובע כתבת של הנתבעת וביקשה רשות להשתמש באחד מצילומיו. התובע אישר את השימוש בתמונה ללא תמורה. התובע טען כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונה נוספת שצילם (הן באתר הנתבעת והן בעיתון המודפס), שלגביה לא נתבקש ולא ניתן כל אישור. בעקבות פניית התובע הסירה הנתבעת את התמונה מהאתר (אך לא יכלה לעשות כן לגבי העיתון המודפס). הנתבעת טענה כי פרסום התמונה נעשה כדין ולחילופין מתוך טעות בתום לב ואמונה כי ניתן אישור לפרסומה. נפסק - הנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך שהתובע נתבקש ליתן אישור לפרסום או כי אישור כאמור ניתן. לאורך כל הדרך היה התובע ברור ביותר בפניותיו בכתב לכתבת הנתבעת והתייחס לבקשה לפרסום תמונה, בלשון יחיד, לרבות ציון הקרדיט המבוקש כתנאי לפרסום וההבחנה בין פרסום באינטרנט לפרסום בעיתון. בפרסום בעיתון המודפס לא ניתן לתובע קרדיט. הנתבעת אינה יכולה להסתמך על הכיתוב המופיע על התמונה עצמה, המהווה אזהרה לעניין קיומן של זכויות יוצרים, כדי לטעון כי נתנה קרדיט לתובע על יצירתו. משביצע התובע הדפסת אזהרה כאמור, אין הנתבעת יכולה להבנות מהגנת תום הלב. אין ספק כי הכתבת טעתה כאשר מסרה לממונים עליה שניתן אישור לפרסום התמונה. הכתבת, בהגינותה, הודתה בדברים בפה מלא, בכתב ומספר פעמים. זו התנהגות של אדם הפועל בתום לב, שכן טעויות יכולות לקרות לבני אדם ולא כל טעות מזכה בפיצוי, בפרט כאשר הנזק הממשי אינו ברור. הנתבעת לא עשתה כן, אלא פעלה להפך ויש להצטער על כך. הנתבעת טענה לאורך התובענה כי פעלה כדין, ללא שיש לכך ביסוס בראיות ואף הגדילה והאשימה את התובע שלא פיקח על מעשיה ולא בדק שהשימוש בתמונותיו נעשה בהתאם לאישור שמסר. דווקא לקיחת אחריות מלאה והתנצלות כנה ואמיתית, הייתה פועלת לטובת הנתבעת. הנתבעת תפצה את התובעים ב- 25,000 ש"ח (וכן הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ש"ח).