(החלטה, שלום ת"א, השופט אריאל צימרמן): בקשה לצווים זמניים, שעניינם מניעת המשך הפצת לשון-הרע נטענת נגד המבקשת. המבקשת עבדה עם המשיב בתחום הפרסום באינטרנט. היא הודיעה לו על הפסקת עבודתו עמה, בטענה כי הלה פעל באופן בלתי הגון להגדלה מלאכותית של הפניות לאתרי מפרסמים ולהגדלת פרנסתו. המשיב החל בתגובה בהפצת פרסומים חריפים לגבי המבקשת באתר האינטרנט שלו ובפניות למגוון נרחב של גורמים, תוך שהטיח במבקשת ובקשורים בה כי הם מבצעים "הונאת קליקים" ופעולות אסורות שונות. החלטה זו היא השנייה במספר, לאחר שהתיק הושב לעיון ביהמ"ש על-ידי ביהמ"ש המחוזי, שמצא בערעור כי ההחלטה הקודמת לא נומקה והורה על מתן החלטה שתתייחס לכל השיקולים שיש לשוקלם לפי הדין והפסיקה [
ת"א 8895-07-12]. נפסק -
- דין הבקשה להתקבל, באופן חלקי, המונע באופן זמני אפשרות להשתלחות בלתי מרוסנת ונעדרת ביסוס לכאורה במבקשת, מתוך מטרות שהן זרות לעקרון חופש הביטוי, אך תוך מתן אפשרות למימוש ממצה של חופש הביטוי של המשיב, והכל - תוך שמירה על האינטרס הציבורי.
- עסקינן בהתנגשות המוכרת היטב שבין אינטרסים רבי עוצמה וחשיבות. על כף האחת עומד שיקול חופש הביטוי. על הכף האחרת - הזכות לשם טוב ובמקרה דנן אף חופש העיסוק של המבקשת. בעניין אבנרי נקבע כי לערך של חופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד, המוביל לכך שאין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב המקדמי, שבו טרם נתבררו הנתונים שיאפשרו לקבוע האם הפרסום אכן מהווה לשון הרע וזאת אלא אם משתכנע ביהמ"ש כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום עניין לציבור.
- עם זאת, ייתכנו שיקולים שונים שבהם דרך האיזון (להבדיל מן התוצאה הסופית) יהיו שונים מאשר אלו שהתוו בעניין אבנרי. קיימות שתי קבוצות שיקולים רלבנטיים: השינוי שהוא תולדת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והבדלים שבין מקרה אבנרי למקרה דנן. במקרים רבים, המודגמים בפסיקה, לא יהססו בתי המשפט לקטוע באבם פרסומים מטעים לכאורה, תוך הותרת בירור השאלה באשר לאמיתותם לשלב מתקדם יותר במשפט.
- הטענות שהעלה המשיב כלפי המבקשת מהוות לכאורה לשון הרע, מתחילתן ועד אחריתן. "הונאת קליקים", "תביעה ייצוגית", טענה לחיוב המשיב "לטחון קליקים בכל דרך" וטענה שהמבקשת גזלה מיליוני ש"ח שלא כדין מלקוחותיה - כולן טענות העלולות לפגוע בעסקה של המבקשת. זו גם כוונתו המוצהרת של המשיב, שהכריז כי יילחם במבקשת "עד הקבר" ויביאה לקריסה עוד טרם שיסתיים המשפט. דומה כי טובים עד מאוד סיכויי המבקשת לשכנע כי פרסומי המשיב עולים כדי לשון הרע.
- טענתו העיקרית של המשיב היא כי דבריו אמת וכי המבקשת לכאורה רימתה את לקוחותיה. התרמית הנטענת קשורה בטבורה למעשי המשיב עצמו: הוא זה שלפי הודאתו הציב תגים במקומות בדף האינטרנט שאינם המודעה הגרפית והוביל משתמשים תמימים להגיע לדף הפרסומת אף אם לא רצו בכך. טענת המשיב כי המבקשת דחקה בו לרמות. מעשי המשיב לכאורה עולים כדי תרמית, במובנה האזרחי (ס' 56 לפק' הנזיקין). התרמית אינה כלפי המשתמשים (אף שחווית הגלישה שלהם נפגעת) אלא כלפי המפרסמים.
- אך זו אינה השאלה שבמחלוקת, אלא האם המבקשת היא לכאורה המרמה את לקוחותיה. המשיב טען בלהט כי לא רימה וכי אין פסול בשיטת התגים שמחוץ למודעת הפרסומת (טענה שנדחתה על-ידי ביהמ"ש). אולם, עצם העלאת הטענה כי מעשי המשיב לא עלו כדי תרמית מביא לכאורה באבחה חדה לקריסת כל קו ההגנה שלו. ככל שתתקבל הטענה כי הצבת תגים מחוץ למודעה הגרפית אינה פסולה, הרי שמשמעות הדבר כי המשיב אכן לא רימה איש, אולם שגם המבקשת לא חטאה בדבר. אם כך הדבר, כיצד תיתכן "הונאת הקליקים הגדולה"?
- הראיות שסיפק השיב ביחס ל"הונאת הקליקים הגדולה" מצד המבקשת, נחזות בשלב זה כדלות במיוחד, שספק אם יוכלו לבסס קיומה של הגנת אמת בפרסום. ודאי שאין בהן לקעקע את טענת המבקשת כי היא עצמה דורשת בתוקף מכל שותפיה להימנע מכל הגדלה מלאכותית של מספר ההקלקות. המשיב לא הסתפק בהעלאת הטענה כי המבקשת רימתה את לקוחותיה, אלא פעל בכל דרך, באופן עקבי, כדי להפוך את הטענה לסנסציונית ולהביא לכך שכל הנשמר לנפשו ירחק מקשר עם המבקשת. גם יתר טענות ה"צבע" של המשיב נעדרות לעת הזו כל ביסוס ואין למשיב לכאורה כל הגנה תקפה.
- סוגיית תום הלב פועלת במקרה דנן לחובת המשיב, שכן דומה שאפילו היתה עומדת לו הגנה כלשהי, זו נשללת נוכח התנהלותו, העומדת בסתירה לאותו עקרון יסוד "מלכותי" שעובר כחוט השני בדין בכלל ובכל הכרוך ביישום זכותו של אדם לחופש הביטוי. 3 מטרות הנחו את המשיב: תגובת נגד לטענת המבקשת כלפיו, על כי רימה; רצון לגרום לחיסולה של המבקשת; והפרסומים כאמצעי לחץ לקבלת כסף. מי שמחליט, לכאורה, להשיב לאחר כ"גמולו", מחליט לנקום באחר ולהביא עליו כליה, אינו מי שנחזה שזה הראוי שביהמ"ש יגן בלהט על זכות הביטוי שלו, שאינה מקיימת אף אחד מן הטעמים שבבסיס אותה חירות.
- ביחס למאזן הנוחות, הרי שפס"ד הצהרתי, או פרסום מתקן ואפילו סעד כספי - ספק רב אם יסייעו למבקשת לאחר שיסתיים בירורה של תובענתה. בלא צו מניעה זמני עלולה המבקשת להיוותר בסופו של הליך ללא כל סעד אפקטיבי, ואף זאת מהווה שיקול של ממש להיעתר לבקשה לסעד זמני. מנגד, קשה להידרש לנזקים שעלולים להיגרם למשיב כתוצאה ממתן הצו.
- ביהמ"ש דחה את טענת המשיב כי הוא נעדר סמכות להגביל פרסומים של המשיב ברשת האינטרנט - ביהמ"ש רשאי לתת צווים לגופו של אדם האוסרים עליו להוציא לשון הרע, לאסור עליו גם הוצאת לשון הרע באינטרנט, או לחייבו לפעול להפסקת לשון הרע, בכל מדיה שבחר. כן נדחו טענות בדבר זכות התביעה של המבקשת כתאגיד, כי מדובר בתביעת SLAPP וכן בדבר זהות בין הסעד הזמני והעיקרי ועוד.
- נדחתה הבקשה למתן צו להסרת האתר שהקים המשיב. ניתן צו המורה למשיב להסיר מהאתר ומכל אתר אחר שבהפעלתו כל פרסום לשון הרע הנוגע למבקשת. על המשיב להסיר כל התייחסות למבקשת, תוך שהוא יכול להותיר את חלופת הדוא"ל בינו לבין המבקשת, ללא דברי פרשנות כלשהם. הצו חל גם על קישורי על וכל דרך טכנולוגית אחרת שבה יש כדי להוביל את משתמשי האתר לפרסומים אודות המבקשת. המשיב יימנע מהפצת כל פרסום לשון הרע הנוגע למבקשת ויימנע ממשלוח הודעות כלשהן ביחס למבקשת, לרבות לגופי פרסום, תקשורת, לקוחות ומתחרים של המבקשת.
עדכונים:
- ביום 3.7.2013 דחה ביהמ"ש את בקשת המשיב לעיין מחדש בהחלטתו, מחמת נסיבות חדשות (המבקשת שינתה את שמה פעמיים) וקבע שאין בסיס לביטול הצו שניתן;
- ביום 4.7.2013 קיבל ביהמ"ש את בקשת המבקשת להשתת עיצומים על המשיב מכוח פקודת בזיון בית המשפט, לאחר שקבע שצו המניעה מופר פעם אחר פעם על-ידי המשיב. ביהמ"ש קבע כי המשיב יישא בתשלום של 2,500 ש"ח על כל הפרה עתידית נוספת של הצו;
- ביום 29.7.2013 דחה ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת עפרה צ'רניאק) בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על ההחלטה לעיל, בה נתקבלה באופן חלקי הבקשה למתן סעדים זמניים. ביהמ"ש קבע כי אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות הנוגעות למתן סעד זמני {רע"א 5514-02-13 שחר מודן נ' קואנדו מדיה בע"מ (לשעבר אטום מדיה און ליין בע"מ)}.
