(פסק-דין, מחוזי מרכז, השופטים טל, דותן וקינר): ערעור על הכרעת-הדין וגזר-הדין של ביהמ"ש השלום בראשון לציון [ת"פ 41544-04-10]. המערער הורשע, בין היתר, בעבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים. ביהמ"ש קמא קבע כי מעשה מגונה באדם יכול להתקיים באמצעות שיחת טלפון, לאחר שהמערער נהג להטריד קטינות באמצעות שיחות טלפון בעלות תכנים מיניים. נקבע כי תיתכן אחריות פלילית גם ללא קיום פיזי של הפעולה וזאת בהתקיימות יסוד נפשי מוגבר. כן נקבע כי הפלישה לבית הקטין אינה חייבת להיות פיזית. גם פלישה טכנולוגית יכולה לחסות תחת הגנת החוק הפלילי. מכאן הערעור, בו חזר המערער על טענתו עי המעשים שביצע אינם מהווים הטרדה מינית (ביחס ליתר העבירות, הורשע המערער לפי הודאתו). נפסק - אין ולא יכול להיות ספק כי מעשי המערער הם מעשים מגונים, בין לפי מבחן השקפות החברה, או האדם הסביר; בין לפי המניע המיני הברור שעמד בבסיסם ובין לפי הפגיעה המינית בצנעת פרטיותן ובכבודן של הקטינות. אין בסיס, לא בלשון החוק ולא בתכלית החקיקה, לצמצם את משמעות התיבה "מעשה" באופן שלא תכלול התנהגויות כגון אלה שביצע המערער, שכן גם באמצעות הטלפון יכול אדם לפגוע פגיעה מינית בכבודו, בפרטיותו ובצנעתו של הקורבן. החוק מגדיר עבירת מעשה מגונה בצורה רחבה ביותר, ולא בכדי. אין בחוק, או בפסיקה, דרישה לנוכחות פיזית באותו מקום, או לקשר עין. הפסיקה נקטה בגישה לפיה די במגע וירטואלי - שלא באותו מרחב פיזי - באמצעים טכנולוגיים, כדוגמת הטלפון. יש לדחות את טענת המערער בעניין זה. מנגד, התקבל ערעור המערער ביחס להפעלת עונש מאסר על תנאי שהוטל עליו.