(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יצחק עמית): ערר לפי ס' 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [מ"ת 46148-03-12], בה נקבע כי החומר שנתפס במחשב המשיבה 2 אינו מהווה חומר חקירה רלבנטי. נגד העוררת הוגש כתב אישום שעניינו עבירה של שידול לרצח. לפי האישום, היו העוררת והמשיבה 2 מתכתבות ב"פייסבוק", כאשר העוררת הפצירה ועודדה את המשיבה 2 לרצוח את המתלונן. העוררת כפרה במיוחס לה. לבקשת העוררת, הורה ביהמ"ש קמא לרשתות החברתיות "פייסבוק" ו"מקושרים" להעביר לפרקליטות את תכתובות המשיבה 2 עם חבריה, וכן למשטרת ישראל להעביר לפרקליטות תכתובות ממחשב המשיבה 2. ביהמ"ש קמא הורה כי התכנים יועברו לאישורו. המדינה הודיעה כי אין בכוונתה להוציא צווים לרשתות החברתיות, מאחר ומומחה המחשוב של המשטרה סבור כי ממילא מצוי כל החומר במחשב המשיבה 2. נפסק - טענתה האחרונה של המדינה אינה נכונה, שכן חלק מההתכתבויות באתרים החברתיים יכול ונעשו באמצעות מכשיר הסלולר, או באמצעות מחשבים אחרים כגון "אינטרנט-קפה" למיניהם (העוררת אף טענה כי לא כל התכתובות נשמרות בהכרח במחשב). עניין הערר בהחלטת ביהמ"ש קמא, בהתייחס לחומר שנמצא בכונן הקשיח של מחשב המשיבה 2, ולפיה אין בתוכן השיחות על מחשב זה משום זיקה לכתב האישום. עיון בחומר מהכונן הקשיח, ממחשב המשמש גם בני משפחה אחרים, מעלה כי יש בחומר כדי לפגוע בפרטיותם ומכל מקום, איו בחומר כל דבר רלבנטי לכתב האישום. יש להצר על כך שהמאשימה עשתה דין לעצמה והחליטה כי אין טעם בביצוע הצווים המופנים לרשתות החברתיות.