(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן): עניין העתירה בזכות לפרטיות והסכנות הרובצות לפתחה בעידן מאגרי המידע הדיגיטליים. העותרת, חברת ביטוח, קיבלה לידה צו עיקול, מכוח היותה מחזיק בנכסי חייב. העותרת שמרה על נתון זה וכאשר אותו חייב ביקש לרכוש ביטוח בחברה הוא סורב, על-בסיס המידע לפיו ניתן נגדו צו עיקול. האם הוצאת צו עיקול הוא בגדר מידע פרטי ואם כן, האם מותר לחברת הביטוח לעשות בו שימוש שונה מהשימוש לשמו הוא נועד (תפישת נכסי החייב). העתירה מכוונת נגד החלטת רשם מאגרי המידע לפיה העותרת הפרה את הוראות חוק הגנת הפרטיות, עת עשתה שימוש במידע וכן נגד הנחיה שהוציא הרשם לציבור, האוסרת על צדדים שלישיים לעשות שימוש לצרכים עצמיים במידע אודות צווי עיקול הנרשמים אצלם. נפסק -

• אין ממש בטענות העותרת כי למשיב אין סמכות לקבוע כללי התנהגות ואתיקה לבעלים, מחזיקים או מנהלים של מאגרי מידע. מסמכות הפיקוח הכללית שהוקנתה למשיב לפי חוק הגנת הפרטיות, נגזרת סמכותו לקבוע כי פלוני הפר את הוראות החוק. הרשם גם מוסמך לאכוף את הוראות החוק. פירוש רחב של סמכות הרשם מתבקש גם מתכלית החוק. לא יהיה זה ראוי להגביל את סמכות הרשם לסנקציות המפורשות שנקבעו בחוק, מבלי שיהא רשאי לקבוע הנחיות ביחס למאגרי מידע, המבוססות על פרשנותו להוראות החוק.
• הרשם יכול להפעיל את שיקול דעתו באופן פרטני, כפי שעשה בעניין העותרת ויכול הוא להפעיל את שיקול דעתו לפי מדיניות כללית שקבע, עפי שעשה בהנחיה הכללית, המשקפת את פרשנותו לחוק, שעל אכיפת הוראותיו הופקד. הרשם פעל בגדר סמכותו עת הורה לעותרת לדווח הכיצד בכוונתה לפעול למניעת פגיעה בפרטיות והפרת החוק בעתיד ועת הוציא הנחיה מפורשת לציבור בעניין.
• ניתן לנסח את הזכות לפרטיות כזכותו של אדם לשמור לעצמו מידע הנוגע לו ולשלו. עניינים שהם חלק ממנו והמרחב האישי שלו, כמו גופו, מחשבותיו, רגשותיו, ביתו ונכסיו האישיים. זכות לפרטיות מקנה לו את הכוח להחליט אם ולמי למסור מידע כזה. כן מקנה הזכות לפרטיות את הכוח להחליט על אופן השימוש באותם פרטי מידע אותם החליט האדם להעביר לאחרים.
• בעידן הדיגיטלי, משאיר כל אדם "שובל מידע דיגיטלי", לעיתים מבלי שהוא מודע לכך ופעמים רבות מבלי שיש לו שליטה על כך, או אפשרות למנוע את העברת המידע. לעידן הדיגיטלי יתרונות רבים, אך יש להיות ערים לכך שבהשארת אותו שובל מידע דיגיטלי, נמסר מידע, הנכלל באותו מרחב אישי, שהאדם, לו היה עליו לבחור בכך, היה מעדיף שלא למסור. מדובר בפגיעה בפרטיות אמנם, אך כזו המתחייבת מחיים בעידן המודרני לאחר המהפיכה הדיגיטלית.
• מאגרי מידע מגבירים את הסכנה לפרטיות. בעידן הדיגיטלי, בו לרוב מפעילויות היום יום יש "שובל מידע דיגיטלי", מידע רב נכלל במאגרים מסוג זה. כמות המידע האגור במאגרי המידע השונים והעובדה שמדובר במידע דיגיטלי, הופך את הסכנה לפרטיות לחמורה יותר. יש לדאוג שמאגרי המידע הדיגיטליים לא יביאו לאובדן הפרטיות.
• העידן הדיגיטלי והאפשרויות לחיפוש, כריית והצלבת מידע, מחייבים התייחסות מרחיבה למידע הכלול במאגרי מידע. בעידן דיגיטלי ובריבוי מאגרי מידע, אין הפרדה בין פרטי המידע, קל להצליב בין נתונים, כך שלעיתים פרט מסוים שלא נראה בו כמידע פרטי, יהפוך לכזה אם יוצלב עם מידע אחר. מאגרי מידע דיגיטליים משנים מהותית את הנתונים הנאגרים במסגרתם. הכמות משנה את האיכות ומשתנות ההבחנות המסורתיות בין מידע פרטי לשאינו כזה.
• יש להשיב בחיוב לשאלה האם מידע הנוגע לקיומו של צו עיקול על נכסי אדם הוא מידע המוגן כמידע פרטי. בצו העיקול גלום מידע כי נגד פלוני נפתח הליך בהוצאה לפועל בגין חובות שלא שולמו. עצם העובדה שעל נכסי פלוני נרשם עיקול יש לה נופך שלילי ומידע בדבר קיומו של צו עיקול מאפשר הסקת מסקנות ביחס ליכולותיו הכלכליות של פלוני. האפשרות להסקת נתונים אלה אכן חודרת שלא כדין את מעטה הפרטיות.
• בצו העיקול אכן קיים "מידע", כהגדרתו בחוק. מידע כאמור מתקבל בידי העותרת ממאגר המידע של לשכת ההוצאה לפועל, מתוקף היותה "צד שלישי המחזיק בנכסי החייב". השימוש שעושה העותרת במידע הגלום בצו העיקול, בעת קבלת החלטה האם לבטח מועמד לביטוח, הינו בבחינת שימוש במידע "שלא למטרה לשמה הוא נמסר", כלשון סעיף 2(9) לחוק. המידע נמסר לעותרת לצורך קיום הצו ולא כדי ליתן בידה כלי מסייע לקבלת החלטות עסקיות ולסינון מועמדים לביטוח. כך עולה גם מהוראות סעיף 7ב(ה) לחוק ההוצאה לפועל.