(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת אורלי מור-אל): התובע, פיזיותרפיסט מוסמך, מפעיל אתר אינטרנט בו הוא מציג מידע ומאמרים בתחום עיסוקו. לטענתו, גילה כי הנתבעים העתיקו בצורה מדוייקת את התכנים המקצועיים שפרסם, במטרה לקדם את עסקי הנתבע 1, העוסק באותו התחום. לאחר פניית התובע, הסירו הנתבעים את התכנים מהאתר שהם מפעילים. נפסק - יש לדחות את הטענה כי ביהמ"ש נעדר סמכות עניינית. מדובר בתביעה כספית שהיא בסמכות בימ"ש שלום וביהמ"ש לתביעות קטנות בהתאמה. באשר לסמכות המקומית, הרי שמדובר בתביעה שעניינה בהפרת זכויות יוצרים באתר אינטרנט. הלכה היא כי יש לכל בימ"ש בישראל סמכות מקומית לדון בתביעה מסוג זה. על-אף שבאתר התובע כתוב כי זכויות היוצרים שמורות לחברה של התובע, ברי כי משהתובע הוא זה שכתב את התכנים, הוא בעל החברה ובעל התכנים, רשאי הוא לתבוע כיחיד בגין הפרת זכויותיו. השוואת אתר התובע ואתר הנתבעים מעלה כי באחרון הועתקו במדוייק תכני המידע הכתובים באתר התובע. הנוסח הוא אותו הנוסח, עד כדי האבסורד של הפניית הקוראים לחברה של התובע. מדובר בהפרת זכויות יוצרים חמורה ובוטה. הנתבעים אינם יכולים לטעון כי עומדת להם הגנת תום הלב. עוד טענו הנתבעים, כי לא היה עליהם לדעת על ההפרה, שכן האתר נקנה על-ידם כמות שהוא מצד ג', שהוא בעל עסק לבניית אתרים. טענה זו הייתה צריכה להישמע במסגרת הודעת צד ג' נגד אותו בונה אתרים. הודעה כזו לא הוגשה והנתבעים אינם יכולים להתחבא מאחורי צד ג' שקיומו לא הוכח. גובה הפיצוי: אכן מדובר בהפרה בוטה וחמורה, שעה שמדובר בשני אנשים העוסקים באותו התחום ממש, שעשוייה היתה להקים נזק ממשי לתובע. נזק ממשי לא הוכח וכן לא הוכח שהנתבע הפיק רווח מההפרה. מדובר בהפרה קצרת מועד. מאידך, מדובר בארבעה קטעי מידע שהועתקו במדויק וגם אם יש להתייחס לכך כהפרה שבוצעה במסכת אחת של מעשים, הרי שראוי לפסוק פיצוי ממשי ולא בערכי מטרד נמוכים. הנתבעים ישלמו לתובע סך של 16,000 ש"ח והוצאות בסך 400 ש"ח.