(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופט צבי זילברטל):

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בי-ם [פש"ר 4302/07], שהורה כי עדות המשיב 2, המתגורר בקנדה, תישמע באמצעות כינוס וידאו (Video Conference), בשל מצבו הבריאותי. המבקש טען כי האישורים הרפואיים שהוצגו אינם בעלי משקל וכי לא עולה מהם "סיבה טובה" לאשר העדות בדרך הנ"ל.

נפסק: דין הערעור להתקבל. השיקולים המנחים בבחינת בקשה להעדה באמצעות כינוס וידאו הם שהבקשה הוגשה בתום-לב, כי העדות רלבנטית למחלוקת וכי קיימת סיבה טובה לכך שבעל הדין או העד אינם יכולים למסור את עדותם בביהמ"ש. אין חולק כי עדות המשיב נחוצה לצורך הכרעה במחלוקת, אך בנסיבות המקרה לא היו בידי הערכאה הדיונית די מידע או כלים לקבוע האם הבקשה אכן הוגשה בתום-לב והאם היא מגלמת בתוכה "סיבה טובה".

מהאישורים הרפואיים שהוצגו לא עולה כי אלו החתומים עליהם היו מודעים לכך שהם ישמשו בהליך משפטי וכי מטרתם לפטור את המשיב מהתייצבות למתן עדות בישראל. לכן, קיים קושי לקבוע שאכן קמה "סיבה טובה". יתרה מכך, הבקשה להעיד באמצעות כינוס וידאו לא נתמכה בתצהיר המשיב. אכן, כבר נקבע בפסיקה כי החידושים הטכנולוגיים מאפשרים לביהמ"ש להתרשם בצורה טובה יותר מבעבר מעד המעיד באמצעות כינוס וידאו וייתכן שבשל כך יש להרחיב את חוג המקרים בהם יאפשרו בתי המשפט להעיד באופן זה.

עם זאת, נקודת המוצא היא לעולם עדיפותה של העדות בין כתלי ביהמ"ש. ייתכן שנוכח מצבו הבריאותי הנטען של המשיב אכן יש מקום להעידו באמצעות כינוס וידאו, אך המשיבים לא ביססו תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע שאכן התקיימו התנאים לכך.