(פסק-דין, תביעות קטנות נתניה, השופט עוז ניר נאוי): בשנת 2003, עת היה רווק, נרשם התובע לאתר היכרויות שמפעילה הנתבעת. לימים, לאחר שהקים משפחה, החל התובע לקבל הודעות מהאתר בדבר מסרים ששלחו לו משתמשים אחרים. לטענתו, הודעות אלו גרמו לו לעוגמת נפש רבה וכי למרות פניות חוזרות ונשנות לנתבעת, ההודעות לא פסקו. התובע טען כי ההודעות מהוות "דואר-זבל". הנתבעת לא חלקה על משלוח ההודעות, אך טענה כי אין מדובר בדיוור פרסומי, אלא בפניות מגולשי האתר, שלנתבעת אין שליטה עליהן וכן כי הפסקת קבלת ההודעות היתה בידיו של התובע. נפסק - התובע פנה אל הנתבעת בבקשות שלא לשלוח אליו הודעות נוספות, שכן הוא נשוי והדבר פוגע בחייו האישיים. אין מחלוקת כי ההודעות התקבלו אצל הנתבעת וזו לא מחקה את כרטיסו של התובע. אף הגשת התביעה לא הועילה והנתבעת המשיכה במחדליה. התנהלות רשלנית זו של הנתבעת, כשלעצמה, מזכה את התובע בפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. אין לקבל את טענות הנתבעת כי התובע היה יכול בעצמו לגרום לביטול משלוח ההודעות. דווקא הנתבעת, אשר שולטת באתרה וזהו עיסוקה, תהא הגורם היעיל למחיקת כרטיסו של התובע. אין לקבל את טענת הנתבעת כי משלוח ההודעות אינו עולה כדי "דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. מדובר במסר מסחרי אשר ברור כי מטרתו לגרום לתובע להמשיך את התקשרותו עם הנתבעת ולגרום לתשלום דמי מנוי. משהוקמה חברה חדשה, שהחלה להפעיל את האתר, אשר אין מחלוקת כי הינה אישיות משפטית נפרדת מן הנתבעת, היה מקום לקבל את הסכמת המנוי מחדש. התנהלות הנתבעת מעוררת תמיהות לגבי טיב הפניות לתובע, אשר במשך שנים לא קיבל כל הודעה ולפתע, 6 שנים לאחר שנרשם, החל לקבל הודעות רבות, בפרק זמן קצר יחסית. בשים לב לכך שנשלחו 19 דברי פרסומת, הנתבעת תפצה את התובע ב- 300 ש"ח עבור כל דבר פרסומת ובסה"כ 5,700 ש"ח וכן תשא בהוצאות התובע בסך 1,000 ש"ח.