(פסק-דין, שלום הרצליה, השופטת אירית מני-גור): התובע טען כי הנתבעים, בעל ואשה, השתלטו על מחשבו באמצעות תוכנת "סוס טרויאני", שלחו בשמו מיילים מכפישים לאוניברסיטת ת"א שבה הוא מועסק כמרצה וכחוקר, לאתר האינטרנט B.S.H שלחו מיילים כביכול מעירית ת"א שמייחסים לתובע מעשי הונאה סדרתיים ומציגים אותו באור נלעג ובלתי אמין; גניבת ופרסום קטעים מספרו של התובע באתרי אינטרנט ועריכת גרסאות שונות של היצירה; פרסמו כביכול בשמו דברים המייחסים לו אישום פלילי, התחמקות משירות בצה"ל והונאה באתר וויקיפדיה. נפסק -

• הנתבעת הודתה במסגרת ההליך הפלילי בהחדרת תוכנת "הסוס הטרויאני" למחשב התובע באמצעי מירמה והתחזות ועל מנת לגרום נזק.
• מחשב התובע פורמט עם הגשת התלונה במשטרה ולא ניתן היה לבדקו בזמן אמת ולאמת אילו תוכנות נוספות אם בכלל הותקנו בו. מומחי התביעה וההגנה לא בדקו את מחשב התובע בזמן אמת ואף לא את מחשבי ו/או שרתי הנתבעים. מסקנת שני המומחים אם כן הינה השערה בלבד.
• בית המשפט מעדיף את חוות דעת המומחה מטעם התביעה מהנימוקים הבאים -
  • לו בחר המומחה (מטעם הנתבעים) לבדוק את "קוד המקור" של תוכנת "הסוס הטרויאני" במקום את ספר ההדרכה (של התוכנה), היה עליו לקבל את קוד המקור האותנטי לתקופה שבה נלכדו תמונות המסך (ממחשב התובע, ששימשו ראיות בהליך). העובדה שלא עשה כן פוגמת במהימנות חוות דעתו.
  • התעלמות מומחה הנתבעים ממסמך שיווקי שנתפס אצל הנתבעים המתאר את יכולות התוכנה לאחסן ולשנות קבצים במחשב המטרה.
• עדות הנתבעת 1 בהליך הפלילי שכנעה את ביהמ"ש ביכולות התוכנה, מעל ומעבר לכל חוות דעת מוזמנת של מומחה זה או אחר. עדותה זו היא בבחינת הודאת בעל דין. אמירה זו על פיה מדובר בתוכנה אינטראקטיבית ולא ""סוס טרויאני" הוא טמבל", תוכנה זו כפי שנמשל על ידי הנתבעת מורכב מ"אבני לגו" שניתן לשנותם ולהרכיבם ולהתאימם לאובייקט. מכאן למדים כי תוכנת השתלטות על מחשב התובע והתחזות בשמו אינה תלויה אלא ברצון הנתבעת בלבד. כל שנותר לבדוק הוא האם אכן רצתה בכך ועשתה כן בפועל.
• מכל העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש ובייחוד מעדות הנתבעת עצמה, שוכנע ביהמ"ש במידת השכנוע הדרושה במשפט אזרחי כי הנתבעת התחזתה במיילים הפוגעים שנשלחו לאוני' ת"א בשמו של "סמי בן שמעון" וכן כתבה "וידויים" הנחזים להיות כתובים ע"י התובע עצמו וכל זאת על מנת להכפיש את שמו של התובע בקרב עמיתיו לעבודה, להעליב אותו ולהביכו בקרב תלמידיו. עוולה זו שוזרת בתוכה הן עבירה על חוק הגנת הפרטיות והן עוולת איסור לשון הרע וכל זאת אך ורק מתוך כוונה מפורשת לפגוע בשמו הטוב של התובע.
• אין להקל ראש בעוולה של פרסום מכתב פרטי שנגנב ממחשבו האישי של התובע ושיבוצו במייל פוגעני המייחס לתובע מרמה בזויה של התחמקות שקרית מדו"חות חניה. העוולה לא זו בלבד שחודרת לפרטיות התובע, מפשפשת בקרבו של המחשב הביתי, דולה מתוכו מכתב תמים פרטי בהחלט אלא אף עושה בחומר הגנוב שימוש זדוני ציני ומרושע לשם פגיעה צרופה בשמו הטוב ותדמיתו של התובע בעיני הציבור. פגיעה זו קשה שבעתיים כשהיא נעשית בדמות המוכרת לציבור. היא עלולה לפגוע אף בפרנסתו. התנהלות והתנהגות זו הינה מרושעת וחסרת אחריות ויש לתת לכך ביטוי בפסיקת הפיצוי לתובע.
• [בהסתמך על מכתב הנתבעת שבו התרברבה ביכולותיה לשנות את קבצי הספר וטענה כי ביצעה בו 57 שינויים בטורם הוצא לאור] במעשה זה יש משום פגיעה גסה בפרטיות התובע ופגיעה ביצירתו. לנוכח זאת אין לקבל גרסתה כי המתינה לפרסם את סוף הספר דווקא מתוך הספר עצמו. אם כל רצונה היה לפגוע במכירות הספר מה יותר קל וזמין מפרסום קבצים שנגנבו ממחשב התובע?
• מיעוט מכירות הספר ארע לאו דווקא מחמת הביקורות המשמיצות שפורסמו על הספר (ואשר ביהמ"ש סבור כי לחלקן אחראית הנתבעת) אלא גם ובעיקר מחמת פרסום קטעים מספרו של התובע.
• השאלה אם אכן מי הנתבעים השתלט בפועל על מחשב התובע ופרסם בשמו דברי בלע באתר ויקפדיה תוכרע על ידי ראיות נסיבתיות התומכות כולן בגרסת התובע. ייתכן שבמשפט פלילי לא היה מקום להרשיע בעניין זה אך הנטל במשפט אזרחי נמוך יותר והתובע עמד בו.
• [על אחריות הנתבע] כמי שהגה את התוכנה ויצר אותה על הנתבע היה להיות עירני ליכולותיה ולסכנות שהיא טומנת בחובה בשימוש לא אחראי. לאחר שהנתבע חשד בנתבעת כי התוכנה החודרה למחשב התובע הוא נקט בפעולה אחת עפ"י גרסתו והיא סגירת השרת. לא ברור אם אכן כך, אך תגובה ראויה ותמת לב היא להתריע בראש ובראשונה בפני בעל המחשב הנחדר כי עליו לנקוט בפעולות פרמוט ליתר בטחון. הנתבע לפי עדותו אף לא שקל זאת, עובדה זו איננה יכולה להצביע על תום לבו.
• מדובר בבני זוג החיים תחת קורת גג אחת. לנתבע שליטה מלאה על תיבות הדואר, על כניסה למחשבים ולשרתים, ולא היתה כל סיבה שלא לבדוק מקומות אלה מעת לעת ובייחוד לאור מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו אותה עת ולאור הסכסוך המשפחתי הנוקב [עם התובע].
• הנתבע בחר שלא לדעת עובדות שהיה עליו לדעת. רשלנות ואדישות זו בנוסף לחוסר התרעה צריכים להטיל על הנתבע אחריות משותפת כלשהי. אני מוצאת כי יש לחייב את הנתבע בשיעור של 50% מהנזק הכולל.
• חדירה לפרטיותו של אדם באופן שנעשה על ידי "הסוס הטרויאני" היא חדירה לפרטיות מהסוג הבזוי והמסוכן ביותר. אין המדובר ב"הצצה" חד פעמית על מצב קיים, אלא בחיפוש מתמיד ובמעקב שוטף אחרי כל פעולות האובייקט.
• עם התקדמות הטכנולוגיה יותר ויותר אנשים משתמשים במחשב האישי לא רק לכתיבת דואר ומסמכים. חדירה למחשב אפוא משמעה להפוך את האובייקט הנחדר ל"עירום ועריה". כל חייו, הגיגיו, חבריו, סודותיו, הכל פרוסים בפני המחשב השולט ואם לא די בכך הרי ניתן אף לשלוט במחשב הנחדר כ"מריונטה" ולהפוך את חייו של בעל המחשב הנחדר לסיוט מתמשך. ככל שהחדירה לפרטיותו של אדם קלה יותר, כך צריך ביהמ"ש להכביד את ידו על המעוול. הנתבעת חויבה לשלם לתובע 400,000 ₪ בתוספת 90,000 ₪ הוצאות משפט.