(החלטה, מחוזי ב"ש, השופטת צילה צפת): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בב"ש [תמ"ש 13913-02-11], שדחתה את בקשת המבקש לשמוע את עדותו בהיוועדות חזותית ממקום מושבו בספרד. הבקשה הוגשה במסגרת תובענה שהגיש המבקש לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). נפסק - דין הבקשה להידחות. אמות המידה וכללי השימוש בהיוועדות חזותית במשפט האזרחי טרם הוסדרו בחקיקה. מחד, התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת היום גביית עדות בהיוועדות חזותית, אך מאידך, אין להתעלם מהחסרונות באמצעי זה, שעיקרם העדר מרות ישירה של ביהמ"ש על העד הנמצא במרחקים והשימוש בכלי הפוגם בהתרשמות הבלתי אמצעית של ביהמ"ש מהעדים. הפרשנות שניתנה לסעיף 13(א) לפקודת הראיות, הייתה פרשנות מצמצמת, המתווה שלושה קריטריונים מצטברים בכדי להתיר עדות בהיוועדות חזותית: (1) פניית המבקש לביהמ"ש נעשתה בתום-לב; (2) העדות רלבנטית לשאלות שבמחלוקת; ו- (3) קיימת סיבה טובה המונעת את הגעת העד לחקירה בביהמ"ש. כשמדובר בעדותו של תובע, מחמיר ביהמ"ש ורק במקרים יוצאי דופן תינתן רשות לכך. גם בהליך לפי אמנת האג, אין לסטות מאמות המידה שנקבעו בפסיקה, המצדיקות מתן היתר לשמיעת עדות בהיוועדות חזותית. במקרה דנן, טענת המבקש, לפיה הגעתו לארץ לצורך עדות תפגע בהליכים שנקט לצורך מעמד קבלת תושב בספרד, היא טענת סרק. אשר לחששו של המבקש, כי המשיבה תסכל את ניהול ההליכים בהם פתח בספרד, על-ידי צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת תביעת גירושין שהגישה כאן - גם טענה זו היא טענת סרק. החשש מצו עיכוב יציאה נבחן בפסיקה ונקבע כי אינו מהווה "סיבה טובה" להימנעות להגעה לארץ לצורך מתן עדות.