(פסק-דין, שלום ת"א, השופט חגי ברנר): תביעה כספית. התובעים, חברה העוסקת בשירותי ייעוץ עסקי ומנהלה, טוענים כי הם זכאים לתמורה עבור עבודות שביצעו לחברה בניהולו של הנתבע. התובעים סבורים כי יש להטיל חבות אישית של הנתבע כלפיהם, בין השאר לאור התחייבותו בהודעת דוא"ל לשלם מכיסו סך של 75,000 דולר מתוך החוב. הנתבע טען, בין היתר, כי הודעת הדוא"ל אינה קבילה, שכן מדובר בפלט מחשב שלא אומת כדין בדרך בה יש לאמת רשומה מוסדית ואף לא מדובר במסמך שנחתם בחתימה אלקטרונית מאובטחת. נפסק - אין לקבל את טענות הנתבע במישור קבילותו של המסמך. אין עסקינו ברשומה מוסדית, שכן לא מדובר במסמך שנערך על-ידי מוסד במהלך פעולתו הרגילה. מדובר במכתב אישי ששלח הנתבע לתובע. גם חוק חתימה אלקטרונית אינו רלבנטי, שכן הוא דן אך ורק במקרים שבהם מכוחו של חיקוק נדרשת חתימה של אדם על מסמך ואזיי ניתן להסתפק בחתימה אלקטרונית. במקרה זה, לא קיים חיקוק הדורש את חתימתו של הנתבע על המסמך.

אין כל מניעה להגיש מכתב שנתקבל באמצעות דואר-אלקטרוני באמצעות מי שקיבל את המכתב, ממש כשם שניתן להגיש כל מכתב שנשלח בדרך רגילה (בדואר או בפקסימיליה). בעידן המודרני, בו מרבית המכתבים מודפסים ממילא, אין עוד טעם לעמוד על דרישות קבילות דווקניות שאבד עליהן הקלח ואשר יסודן בתקופה בה מכתבים היו נכתבים בכתב ידו של השולח. המשפט אינו יכול לקפוא על שמריו ודיני הראיות צריכים להתאים עצמם לשינויים שהזמן גרמם, שאם לא כן יחול נתק בין המציאות הדינמית לבין עולם המשפט. המגמה היא מעבר מכללי קבילות לכללי משקל. מרגע שהתובע אימת בתצהירו כי מדובר במכתב שנשלח אליו בדוא"ל על-ידי הנתבע ועדותו לא נסתרה, הוא צלח את משוכת הקבילות. מדובר במסמך אותנטי, שהנתבע כתב ושלח לתובע בזמן אמת. הנתבע אינו דובר אמת בעת שהוא מעליל על התובע את טענת הזיוף (בין היתר, סירב הנתבע לאפשר לב"כ התובעים לעיין בקובץ ה- Outlook של החברה, בו שמורות כל הודעות הדוא"ל שהחליף עם התובעים. קובץ זה עשוי היה להוות ראיה ניצחת לטענת הזיוף, אם היה בה ממש).