(פסק-דין, מחוזי נצרת, השופט אברהם אברהם): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בבית שאן [ת"א 7832-10-08]. ביהמ"ש קמא דחה את בקשת המבקש להורות למשיבה למסור לו את כתובות ה-IP של כותבי תגוביות (טוקבקים), שלטענתו הוציאו את דיבתו רעה. נפסק - בהכרעה בתביעת לשון הרע מתחרים אינטרסים וזכויות אחדים, כגון חופש הביטוי, הזכות לשם טוב, הזכות לפרטיות ועוד. את משוואת האיזון בין זכויות אלו יש לבחון בתוך המסגרת המיוחדת של רשת האינטרנט, משום מאפייניה היחודיים. עסקינן בפרסום אנונימי. לאנונימיות היבטים חיוביים ושליליים. מעלותיה של האנונימיות ברשת עולים על מגרעותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי והזכות לפרטיות. אין לבחון את הסוגיה כבעולם החומר שידענו עד הלום ואם הפרסום עובר לכאורה על האיסור העוולתי של הוצאת דיבה, יש לחשוף את זהות המפרסם, בלא להביא בחשבון את ייחודיות הרשת וחשיבות האנונימיות. מאידך, אין ביהמ"ש סבור כי רק אם הפרסום האנונימי נופל בגדר עבירה פלילית יש לחשוף את זהות המפרסם. נקודת האיזון מצויה בין שתי גישות אלו. במקרה דנן, אפשר כי הפרסומים מהווים לשון הרע ואין להקל בכך ראש, אך אין מקום לחשוף את כתובת ה-IP של המגיב. מדובר בתגוביות לכתבה, שלא חזרו על עצמן. התגוביות, על התוכן והשפה העילגת המאפיינת אותן, מלמדות על פגיעה אפשרית פחותה מאוד במבקש והקורא הסביר אינו עשוי לראותן ברצינות רבה. הבקשה נדחתה.