(הכרעת-דין, שלום תל-אביב, השופטת דורית רייך-שפירא): הנאשמים הואשמו בעבירות לפי חוק הגנת הצרכן, בכל הנוגע לפעילותם לפרסום ומכירת מערכות מחשבים, באמצעות אתר האינטרנט getit.co.il. נטען כי הנאשמים לא החזיקו מלאי סביר של טובין, שנדרש לקיום העסקאות שקשרו עם צרכנים ולא יכלו לספק במועד את ההזמנות. עוד נטען כי הנאשמים לא סיפקו מוצרים כפי שהתחייבו, עיכבו ביטול עסקאות ולא החזירו לצרכנים את כספם במועד הקבוע בחוק לגבי עסקאות מכר מרחוק. הנאשמים כפרו במיוחס להם. נפסק -

• נאשם 3, כ"מוכר" הציע את מוצריו למכירה באתר מבלי שהגביל מראש את מספר יחידות המחשב שימכור והתחייב לספקם בתוך 14 ימי עסקים מיום אישור העסקה. התקשרות כזו מחייבת הערכות מוקדמת מדוקדקת ובעיקר הכנת מלאי ו/או עתודת כ"א ומשאבים. הנאשם 3 קיווה "לגלגל" כספים, שישלמו לו הלקוחות. ברם כספים אלה לא היו זמינים עבורו כל עוד לא עמד בהתחייבויותיו ולא סיפק את המוצרים.
• אין לחייב את גט איט והנאשם 2 באחריות מכח דיני השותפות הפלילית. אין במסקנה זו כדי לפטור את הנאשמים 2 ו-3 לנוכח הוראות אחרות בחוק הגנת הצרכן. משכך, יש לבדוק האם הוכח כי גט איט היא "עוסק". בנוסף, לגבי נאשם 2, כמנהל, יש לבדוק אם עשה ככל שניתן ושיכול וחייב היה למנוע ביצוע העבירות. "עוסק", כהגדרתו בחוק, הוא מעמד משפטי שאין להתנות עליו או להתנער ממנו. לפיכך, קביעות גט איט לגבי עצמה בתקנון והצמצום שצמצמה את חובותיה, שאינה מוכרת, לא ייפטרו אותה מאחריות. 
• גט איט נכנסת להגדרת "עוסק", שהוא מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק. אין לקבל הטענה שגט איט רק העמידה פלטפורמה שיווקית לספקים/מוכרים. השירות שנתנה גט איט ללקוחותיה היה שירות מתמשך. במסגרתו, הצהירה שטובי היצרנים והמשווקים מציגים באתר מוצרים למכירה. הצהרות אלה אינן הצהרות שמן השפה את החוץ, במיוחד שגט איט בדקה את הטקסט קודם להעלאת מוצר לאתר, עקבה אחרי העסקאות, העמידה שירות לקוחות, ערכה ביקורות והייתה מוסמכת להפסיק פרסום לפי שיקול דעתה. האבחנה בין הצגת מוצר למכירה למתן פלטפורמה שיווקית היא מלאכותית ומטעה. 
• בהתנהלות גט איט והצהרותיה, היא עשתה ככל יכולתה להטות צרכנים לקנות באתר. יש בכך להביא צרכנים למסקנה שניתן להאמין ולסמוך על האמור באתר, שכן גט איט נותנת להם חסות. על סמך אמון זה, הסכימו הצרכנים לחתום על התקנון ומסרו לגט איט את פרטיהם האישיים. למחויבותה של גט איט משנה תוקף לנוכח דרישתה לחתימה על התקנון כתנאי בלעדיו אין עסקה. החתימה אינה בעלת תוצאה משפטית חד צדדית. בהחתמת הצרכנים יצרה גט איט התחייבות דו צדדית בינה לבין הצרכנים. משכך, על גט איט למלא בתוכן קונקרטי את הצהרותיה ביחס ליצרנים/ספקים. את התקנון ניסחה גט איט ויש לפרשו פרשנות לטובת הצרכנים.
• המחוקק הרחיב את הגדרת עוסק לצורך הרחבת ההגנה על הצרכנים, שדרושה במיוחד בעסקאות מכר מרחוק. כדי לקדם את השמירה על זכויותיו של צרכן אינטרנטי, הוטלה אחריות פלילית על מי שנותנים שירותים לצרכנים הסומכים עליהם ועל סמך אמון זה קושרים עסקאות עם גורמים שלישיים שאיתם לא התקשרו ישירות. ההקפדה נדרשת נוכח העובדה כי במסחר וירטואלי נקשרות עסקאות בהקשת מקש, מבלי שלצרכן יש אפשרות לדעת מי הגורם המתחייב כלפיו.
• אין לקבל הטענה כי גט איט היא קניון וירטואלי או צינור קישור בין מוכר לקונה. לקוחות הבאים בשעריו של קניון גשמי לא מחויבים לחתום על תקנון כלשהו כלפי הנהלת האתר ופרטי כרטיס האשראי של הלקוחות לא מגיעים לרשות הנהלת הקניון. הנהלת הקניון אף לא מכוונת את לקוחותיה לקנות בעסק כזה או אחר, כפי שעשתה גט איט. אופיו המשפטי של התקנון וריבוי האותיות הקטנות בו, לנוכח התנערות גט איט מאחריות, מובילות למסקנה כי הוא חוזה אחיד, שיש להביאו לאישור המפקח על חוזים אחידים. אפשר לפרסם תמצית מהוראותיו העיקריות של התקנון, אשר ייכתבו בקיצור ובפשטות, על-ידי חיובו של לקוח לחתום מספר פעמים על הוראות התקנון ולא להסתפק ב- V סתמי.
• אחריותו של הנאשם 2 כמנהל נגזרת מאחריותה של גט איט, אך עומדת לו הזכות להשתחרר ממנה באם יוכיח ברמת הסתברות כי יכול וחייב לעשות כמנהלה של גט איט, על-מנת למנוע ממנה ומעצמו להיכשל בעבירות. הנאשם לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו. אילו בדק כנדרש, יכול היה הנאשם 2 להגיע למסקנה שיש סיכון בהתקשרות עם הנאשם 3 ללא קבלת בטחונות וגט איט הייתה מכלכלת את צעדיה בהתאם לכך. בהעדר בדיקה ולו מינימאלית, לא תשמע טענה שגט איט ונאשם 2 עשו את שיכלו וחייבים היו לעשות.
• חרף הכשלים בעבודת התביעה, יש ראיות המוכיחות כנדרש שכלל הצרכנים קיבלו שירותים מגט איט בהקשר למוצרי עסקו של הנאשם 3, היו מחויבים בהוראות התקנון שעלול היה להטעותם ודי בכך לביסוס אשמת הנאשמים. הנאשמים הורשעו בעבירות לפי סעיפים 2, 2(א)(18) ו-14ה לחוק הגנת הצרכן.