(החלטה, מחוזי תל-אביב, השופטת יהודית שיצר): הנאשם 2 טען נגד קבילותו של דו"ח סריקת טלפונים ניידים, שנערך מחומר שהוצא ממכשירים שנתפסו בדירתו. לטענת הנאשם, טלפון נייד אינו נכלל בגדר "מחשב" ומשכך החיפוש והתפיסה של הטלפונים הניידים נערכו ללא סמכות ושלא כדין. נפסק - השאלה המרכזית הדורשת הכרעה, הינה האם טלפון נייד הינו בגדר "מחשב", אם לאו. חוק המחשבים לא נתן הגדרה צרה למונח "מחשב" וההתפתחויות הטכנולוגיות מלמדות שיש לנקוט בדרך של פרשנות תכליתית של חוק סדר הדין הפלילי וחוק המחשבים. מאז חוקק חוק המחשבים, התפתח מאוד עולם התקשורת המודרנית והביא עמו מכשירים ניידים משוכללים, הכוללים אלמנטים רבים המצויים במחשב, או מופעלים על-ידי תוכנת מחשב. לפיכך, ניתן לומר כי הפלטים שהוצאו מהמכשיר הנייד במקרה דנא, כגון: ספר הטלפונים והודעות ה- SMS, שבמהותם הם חומרים שנאגרו במכשיר באמצעות אמצעי "זיכרון", מקיימים את אותם יסודות ורציונלים החלים על חומר מחשב. משכך, ניתן לקבוע כי הם הוצאו באמצעות "חדירה לחומר מחשב". חדירה כזו צריך שתיערך על-ידי בעל תפקיד מיומן, כאמור בסעיף 23א לחסד"פ. המסקנה היא שמכשיר הטלפון הנייד יכול להיכנס לגדר הגדרת "מחשב" ולפיכך פעולת הסריקה שבוצעה חוסה תחת צילו של צו החדירה לחומר מחשב, שניתן מכוח ס' 23א ומשהוכח כי פעולה זו בוצעה על-ידי בעל תפקיד מיומן, הרי שבוצעה כדין ובסמכות והחומר שהופק ממנה קביל כראיה.