(פסק-דין, שלום תל-אביב, השופטת חנה ינון): דרישה לפיצוי בגין פגיעה נטענת בזכויות יוצרים. התובעת טענה כי מאמרים ותקצירים משפטיים פורסמו ללא רשותה באתר האינטרנט של הנתבעת, המשמשת כמוציאה לאור בתחום הפרסום המשפטי. לטענתה, בעקבות הסכם בין הצדדים, ניתנה רשות לפרסום התוכן בתקליטור משפטי, להבדיל מהאינטרנט ובכך יש לראות הפרה של זכויותיה. מנגד, טענה הנתבעת כי לפי ההסכם הועלה החומר המשפטי על תקליטור, שהיווה את המדיה האלקטרונית היחידה הרלבנטית דאז, אולם עם התפתחות האינטרנט הועברו מאגרי המידע מתקליטורים לאינטרנט, בהסכמת נציגי התובעת וכי שולמו לתובעת מלוא התמלוגים בגין שימוש זה. נפסק - יש לקבל את פרשנות הנתבעת להסכם, בדבר הרשאה שניתנה לה לפרסם מידע משפטי לא רק בתקליטורים, אלא גם באמצעות האינטרנט. מדובר בהסכם להפצת מידע משפטי, במדיה אלקטרונית, להבדיל מהפצתו בדפוס.

אין ספק שההפצה בשנת 96, באמצעות תקליטור, תאמה את דרישת הלקוחות דאז, עם התפתחות ענף השיווק במדיה האלקטרונית. נראה כי לאחר הפצה של כ- 10 שנים על-גבי תקליטור, הרי שהמשך ההפצה באמצעות האינטרנט, כמחוייב מן המציאות, עמד בהגדרה של "תכנת אחזור מידע מתקדמת" הקבועה בהסכם. פגיעה בהפצה מודרנית ומעודכנת באמצעות האינטרנט, על-פי דרישת עולם הלקוחות בשנת 2005, פירושה צמצום וודאי של מכירות ללקוחות, נוכח אפשרות פניית לקוחות אלו למוציאים לאור אחרים, אשר פעולתם היא באחזור מידע באמצעות האינטרנט. ההפצה באינטרנט משרתת את אינטרס שני הצדדים ונראה בלתי סביר לדרוש כי ההפצה תהא אך ורק על-גבי תקליטור, דבר שנראה כבר בעת הרלבנטית דאז כאנכרוניסטי. בנסיבות אלו, יפורש ההסכם על-פי תכליתו הכלכלית ויש לומר כי אומד דעת הצדדים בחתמם על ההסכם התכוונה להפצת המאגר המשפטי למנויים פוטנציאליים, במדיה אלקטרונית, להבדיל מאמצעי דפוס, גם באמצעות תקליטור וגם באמצעות הדבר הנודע לימים כאינטרנט, שהוא אמצעי התקשורת האלקטרוני היעיל והנוהג ולמעשה אין בעידן זה בלתו. התביעה נדחתה.